<h1>לקוטי תוס' רבינו פרץ</h1>
<h2>דף ה.</h2>
ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. כתוב בתוספות, ולהאי פירושא, הא דפריך לקמן [ו' ע"א] לר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנויי דמיירי ביחיד מומחה, ע"כ. והא דקתני [בכורות כ"ח ע"ב] אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם, במומחה דסמיכה קאמר. ע"כ מתוספות לא נודע שם מחברם (ספק לתלמידי ר' פרץ).
<h2>דף י:</h2>
מני ר' אליעזר היא וכו'. קשה למוה"ר פרץ, לרב אשי דמוקי לה כרבי אליעזר, מאי דוחקיה לומר חישוב דעיבור, לעולם אימא לך עיבור קתני וצריך אמירה ולומר מעובר החודש, ודקשיא לך לא ליקדשוה וממילא ליעבר, זה אינו, משום דהא מילתא אתיא כר"א דלא בעי קידוש. ותירץ דלא קשיא, דגם לר"א, נהי דלא בעי קידוש, מ"מ צריך לקבל עדים שראו החדש, ואם כן מ"מ תיקשי ליה, לא ליקבלו לעדים וממילא ליעבר ולמה ליה לומר מעובר החודש. ע"כ מתוספות תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
דילמא בתר דעברוה. פירש רש"י ז"ל, אחר שהעבירוהו מנשיאותו נעשה עניו ושפל רוח והשפיל עצמו. ויש מפרשים בתר דעברוה, שהרי עיברו השנה על מנת שירצה רבן גמליאל, ולפי שלא היה רבן גמליאל בחשבון העיבור אמר באנפי חבראי. תוספות תלמידי ר' פרץ ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
ונשים משלימין וכו'. הקשו בתוספות, למה לי משלימות, בעודפות סגי וכו'. ונראה דר"ל נשים משלימות או עודפות. תוספות תלמידי ר' פרץ ז"ל.
<h2>דף יג:</h2>
שמור את חדש האביב. פירש בקונטרס, אביב של תקופת ניסן וכו', ככתוב בתוספות, עד ועוד משמע בפרק היו בודקין וכו', ונ"ל דקסברי אחרים וכו'. ועוד דמסיפיה דקרא מייתי, דכתיב ועשית פסח, ואשחיטת פסח קפיד. והכי קאמר. שמור שיהא ניסן קרוי אביב אף לתקופה בשעת שחיטת הפסח, [דבעינן חודש האביב בין [ל]מולד לבנה [בין] לתקופת חמה בשחיטת הפסח, הילכך כי חסרה י"ד ונפלה בט"ו מעברין, דאפי' אמרינן יום תקופה מתחיל, הרי נשחט הפסח בחודש ישן של תקופה. אבל חסרה י"ג ונפלה (בט"ו) [בי"ד], הרי שחיטת פסח ביום שנקרא חודש ניסן בין ללבנה בין לחמה דאמרינן יום תקופה מתחיל(ה).
וליעבריה לאדר, להקדים תקופה שתפול בי"ד לניסן לכוין שחיטת הפסח כראוי דאורייתא, דאע"ג דסברי אחרים אין בין עצרת וכו' אלא ד' ימים וכו' ולא עברינן חודש לצורך אלא אחד מלא ואחד חסר, ולית להו דחיות, דלא חיישי לאד"ו בד"ו אלא יום שבא המולד קובעים החודש אפי' יום פסול, הני מילי משום תרי שבי או חששא דירקייא ומתייא [כדאי' ר"ה כ' ע"א] או שביעי של ערבה [כדאי' סוכה מ"ג ע"ב], דמוטב תלך השנה לסדר תולדות החדשים ולא נדחה יומו משום ירקייא ומתייא, אבל משום שחיטת הפסח שהוא דאורייתא דקפיד קרא לתקופה חדשה, טוב לעבר החודש מלהוסיף חודש בכל שנה ושנה. ע"כ מתוספות תלמידי דר' פרץ.
<h2>דף יד:</h2>
נטע רבעי ומעשר שני כו'. כתוב בתוספות, והיינו טעמא מתוך שאדם להוט וכו'. ועוד נטע רבעי דמיו ידועים שאין חייב ביציאותיו, אבל מעשר שני תנן במסכת (מעשרות) [מעשר שני (פ"ד מ"א)] היציאות משלו, מתוך כך אין דמי המעשר ידועים. תוספות תלמידי רבינו פרץ.
<h2>דף טו:</h2>
אימא לקטלא ממש הוא דאתא. וא"ת ומה בכך אם יומת אתא למיתת הבעלים, מ"מ נימא כמיתת הבעלים כך מיתת השור מהיקישא דבעלים כדאמרינן לעיל וכו', ככתוב בתוספות. ותירץ ריב"ן דאין הכי נמי, אלא משום דקים לן בב"ק [מ"ד ע"ב] דלממון הוא. והר' יעקב תירץ דהכי פריך לפי המסקנא דהאי יומת חנק הוא, וא"כ לא שייך לאקשינהו כיון דאין המיתות שוות כמו ברובע ונרבע. תוספות תלמידי ה"ר פרץ.
קטל שורו פריק נפשיה בממונא. וא"ת והמקשה דפריך והא כתיב לא תקחו כפר, מאי דעתיה, והא לנפש רוצח כתיב. וי"ל דהוה מייתי מסיפיה דקרא דכתיב אשר הוא רשע למות, דכיון דחייב מיתה, אמר רחמנא לא תקחו כפר. כן נראה לרבינו שיחיה.
שור סיני בכמה. תימה מאי קמיבעיא ליה, מאי דהוה הוה, ככתוב בתוספות. דבשלמא במה משה שימש וכו' דרוש וקבל שכר הוא, אלא בעיין בלשון הזה לא שייך כן. וי"ל לנודר באדם האומר הריני נזיר אם שור סיני נהרג בכ"ג. ועוד י"ל דגמרא [בעיא] למיגמר דורות משעה. ותדע, מדקאמר מי גמרינן שעה לדונו מדורות בכ"ג, כלומר ומינה נשמע למיגמר נמי דורות משעה אי מצטרפין, ת"ש מדקאמר קרא אם בהמה וכו', מכלל דלא גמרינן שעה מדורות, וכן לא גמרינן דורות משעה. או לאידך גיסא, מדגלי קרא דגמרינן שעה מדורות, ה"ה לאידך גיסא. תוספי תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף יז.</h2>
אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה. ר"ת פירש שיודע לטהר השרץ מדין טומאת נבילות וכו', ככתוב בתוספות (ועי' תוס' הרא"ש מאי דקשיא ליה בזה). ועוד קשה לפירוש ר"ת, דלטהר משמע מכל טומאות. לכן נראה לרבינו שמשון, אני אדון ואטהרנו, כלומר מקל וחומר אטהרנו, אם לא היה כתוב בתורה שהוא טמא, וא"כ התורה שטימאתו, אין טעם בדבר, אלא חק וגזירת מלך היא טומאת שרץ ולבישת כלאים ושעטנז. וכי האי גוונא אמרינן בירושלמי [סנהדרין פ"ד ה"א], תלמיד ותיק היה לו לר"מ דהוה מקטע טורא דסיני, פי' מתוך חריפות היה עושה קלין וחמורין לטמא מה שטיהרה תורה וכן להיפך, והתורה שמטמאה, חק המלך וגזירה היא. תלמידי רבינו פרץ.
<h2>דף יז:</h2>
נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, פ"ה גבאין המחלקין, הא ה' משיתא דבצרי לעיל וכו'. ולפירושו צ"ל דבית הכנסת ובית המרחץ ובית הכסא הוו בלא גברא, דא"כ נפישי להו. וקשה למהר"פ, דהא בגבאין המ(ת)חלקים תיסגי בג', וכן משמע קצת בפ"ק דבבא בתרא [ח' ע"ב]. ועוד לא נראה לומר דבית הכסא ובית המרחץ הוו בלא גברא. לכן נראה דגבאי[ן] מחלקין תלתא, וב"ה הוי החזן, ובית המרחץ ובית הכסא תרוייהו חד בית וחד גברא, הא חמשה, ורופא ואומן חד גברא כדפירש בקונטרס הוא שיתא. כן נראה למהר"ף ז"ל. תוספות תלמידי הר' פרץ.
<h2>דף יח.</h2>
אימא לא ליגלי. תימה, איך ס"ד למימר לא ליגלי, הא ממתני' גופה שמעינן דגולה מדקאמר אינו יוצא משם לעולם. וי"ל דמשום הא לא שמעינן מידי, משום דמצינן לאוקומי היכא דהרגו בערי מקלט, התם אמרינן דאינו יוצא, אבל חוץ לערי מקלט סד"א לא ליגלי, קא משמע לן. הרא"ש ז"ל ותלמידי ה"ר פרץ.
<h2>דף יח:</h2>
אמר רב יוסף, מעיד למלך, והא תנן מלך לא דן וכו', ומה סהדותא בעי. ואם תאמר ורב יוסף מי לא אסיק אדעתיה דמלך [לא] דנין אותו. וי"ל דרב יוסף לטעמיה דאמר לקמן [י"ט ע"א] לא שנו אלא מלכי ישראל וכו', וע"כ תירץ מעיד למלך דהיינו מלכי בית דוד. ותלמודא דפריך והתנן וכו', ה"ק, והא תנן דמלכי ישראל מיהא לא דייני, וא"כ רישא דמתני' נמי דמעיד, אי למלך מיירי לא תוקמא אלא במלכי ישראל דבהנהו מיירי מתני'. ואם כן מאי מעיד. תלמידי ר"פ והרא"ש ז"ל (וע"ע בתוס' הרא"ש).
<h2>דף כג.</h2>
כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא, פירש בקונטרס שהיו במקום (אחר) [אחד], ולא נהירא וכו', ככתוב בתוספות. וצ"ל שהיו סמוכין זה לזה בג' פרסאות, ובעלי דינים היו באמצע, על זה הוא אומר מאי קא טרחנא לך. ע"כ מתוספות תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף כג:</h2>
גירסא ראשונה דרש"י ז"ל ר' מאיר סבר צריך לברר. פי' מחלוקת כשאמר להביא שתי כתות והביא כת ראשונה בלבד ועמד חבירו לפסלן עם אחר. ר"מ סבר צריך לברר בעל דין את דבריו שאמר לפני ב"ד, ואם לא יברר יפסיד, אבל די לו בכת אחת כשרים, ואם תפסל השנייה לא הפסיד תביעתו, שהרי בירר דבריו, שאין צריך לו רק לאמת דבריו שטען בב"ד, והרי הביאן, והוא לא דק, שכסבור שכשרים הם, וא"כ זה שפסל כת ראשונה, נאמן לפסלו, ונפסלין ע"י לעדות אחרת, וזה לא הוי נוגע בעדות, שהרי חבירו יוציא תביעתו בכח הכת שנייה שע"כ צריך להביאה. וליכא למימר להכי פסול לקמאי, דשמא לא ימצא השנייה כשרה ונמצא שיתחייב בעדות של אלו אם לא יפסלם, הא ליכא למימר דמסיק אדעתיה כולי האי, דפסולא דשתי כתות לא שכיח. ורבנן סברי אין צריך לברר. וכיון שהביא כת אחת, אין צריך לחזור ולבקש יותר. הילכך הוי זה נוגע בעדותו, דחשיב, כיון שחבירו הביא כת אחת והוא סבור שהן כשרין, לא יטרח יותר, וגם אם יטרח, אולי לא ימצאם, ונמצא שהוא מוציא ממונו ע"פ אלו אם לא יפסלם. וגירסא שנייה, דר"מ סבר אין צריך לברר ומחלוקת כשאמר להביא שתי כתי עדים ולא הביאן וכו'. ורש"י ז"ל דחה גירסא ראשונה. ור"ת נראה לו עיקר כגירסה ראשונה, דר' מאיר סבר צריך לברר, והילכך לא הוי נוגע בעדות, דמסתמא ודאי, כיון שב"ד אומר לחבירו לטרוח כדי לברר, יטרח לחזור אחר כת שנייה, ומסתמא ימצאם. ורבנן סברי אין צריך לברר, לא יטרח, הואיל ואין צריך לו, וגם ב"ד לא יצוו לו, הילכך הוי האי נוגע בעדות. ולפי' ר"ת הו"ל (למימר) [למיבעי] בסמוך במחזר אחר כת שנייה ולא מצא מהו. (ואורחא) [וי"ל דאורחא] דמילתא נקט, דמסתמא הואיל ואמר להביאן, הוא יודע היכן הם. ופירש ריב"ן דצורתא דשמעתא מוכחא דזאת הגירסא נכונה, מדאהדר בסמוך לאוקומי רבנן כרבי דאמר נידון בשטר, לפי ההלכה כרבנן לגבי ר' מאיר, והלכה כרבי מחבירו. ולגירסא האחרת, אמאי דחיק לאוקומי ר' מאיר כרבי. וזה הפסק חלוק. לפירוש רש"י ז"ל הלכה דצריך לברר דבריו שאמר בפני ב"ד ואם לא ברר הפסיד. ולפירוש רבינו תם אין צריך לברר כלל, אך מה שצריך לו לעדותו גם ב"ד (לא) יצווהו לטרוח ולאמת דבריו. ע"כ מתוספות תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף כד.</h2>
שמרירין זה לזה בהלכה כזית. לא כפרי קאמר, שהפרי מתוק וטוב למאכל, אלא בעץ מיירי שהוא מר, או בעלה, שהעלה מר, כדאמרי' גבי יונה [לקמן ק"ח ע"ב] והנה עלה זית וגו', אמרה יונה יהיו מזונותי מרורים כזית בידך. וכן העץ מר, כדאמרי' [מכילתא שמות ט"ו, כ"ה] ויורהו ה' עץ וישלך אל המים דהיינו זית שהוא מר, ונעשה נס בתוך נס. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף כד:</h2>
לאו אסמכתא היא. ובשידוכין שיש בושת למוחזר, גמר ומקנה בלא שום קניין. והרוצה לצאת מספק בית דין טועין (עי' תוס' הרא"ש, ותוספות נדרים כ"ז ע"ב ד"ה והלכתא), יושיב שלשה ויקבלם עליו כבית דין חשוב ויצוום לקיים תנאיהן. מתוספות תלמידי הר' פרץ ז"ל.
<h2>דף כז:</h2>
וחורגו לבדו. וא"ת כיון דתנא בעל אמו אנא ידענא דחורגו פסול וכו'. ומתרץ רש"י ז"ל, דכל הני דמשתמען מכללא קתני להו בהדיא, בר מבן אחי אשתו דנפיק מכללא דבעל אחות אביו דלא תני ליה בהדיא כדפ"ה. ועוד יש שניים אחרים, בן אחות אשתו (דנפקי) [דנפיק] מכללא דבעל אחות אמו, וכגון חתן דנפיק מכלל חמיו. ותימה, אמאי לא תנינהו בהדי אבות כמו דקתני חורגו. ובשלמא חתן, כיון דתני וחתניהן דקאי גם אחמיו, אם כן הוי כאילו שנאן בהדיא, אבל מבן [אחי — תוספות] אשתו ובן אחות אשתו קשה דליהדר וליתנייה בהדיא. לכך נראה דוודאי לא מייתרי כל הני אבות דקתני, דאיצטריכו, אי משום אינהו גופייהו אי משום בנייהו וחתנייהו, אחי (של) אביו, נהי דאתי מכלל בן אחיו, מכל מקום (גבי) [בנו — תוספות] וחתנו לא נפיק מכללא, וכן אחי אמו. ובעל אחותו, משום הוא גופיה איצטריך לאשמועינן דבעל כאשתו. ובעל אחות אביו, נהי דבנו נפיק מכלל אחי אמו ובנו, מכל מקום איהו גופיה לא נפיק מכללא. ובעל אחות אמו, משום חידוש דבעל כאשתו. וכן כולהו. ובעל אחות אשתו, דהיינו גיסו, איצטריך משום חתנו, נהי דבנו מכלל בעל [אחות] אמו, חתנו מיהא לא נפיק מכללא, ואיצטריך לאשמועינן דאמרינן בעל כאשתו אף בקורבה רחוקה כמו זו.
והשתא קשה מחורגו אמאי תנייה. וי"ל דמשום לבדו תנייה, לאשמועינן דהוי לבדו ולא בנו וחתנו. ואע"ג דבניהן וחתניהן לא קאי אהנך מכללא כדפרישית, מ"מ בחורגו איצטריך, סד"א וכו', ככתוב בתוספות. ועוד נראה לריב"ם, דתנייה לגלויי לכל אבות דמתני', דכמו שהן פסולים לי כך אני פסול להם, דסד"א דוקא הם לי ולא אני להם, קמ"ל במאי דתנא חורגו אע"ג דכבר תנא בעל אמו, לומר ששניהם פסולים זה לזה. (דהוא) [והוא] הדין כל הני אבות דמתני'. ואם תאמר אמאי לא תני' במתני' כל הני, אביו (ובני) [ובנו], יעקב לראובן וחנוך לראובן [ובן בנו עד סוף כל הדורות, ודודו ובן דודו]. י"ל דהא פשיטא דאב עיקר הפיסול והקורבה, וכן בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, דירך האב הוא, [ו]דודו ובן דודו דקורבה דאב הוא. תלמיד ה"ר פרץ.
<h2>דף כח.</h2>
ורב אכשר שלישי בשני. האי לישנא לאו דוקא, דהיכי קאמר דרב אכשר שלישי, כיון דאמר רב דחתן כדור אחר דמי, א"כ פסל רב אפי' שלישי בשני, דקאמר אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו, והוי שלישי, כדפירשתי, דכדור אחר דמי. ואומר מהר"ף ז"ל, דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי, אלא דמקשה מילתא אחריתי דלא אסיק אדעתיה. עוד י"ל דאפשר שאין תחילת הדבר מדברי רב, אלא לשון המשנה היה מזכיר, כמו ששנינו במשנתנו, שכמו שאחי [אבא — גמ'] פסול לי הוא ובנו וחתנו, כך אני לו, ובהך יתירא דמוסיף רב קאמר תלמודא דרב אכשר שלישי בשני. ולשון רש"י ז"ל נוטה לזה. תלמידי ר"פ ז"ל.
<h2>דף לג:</h2>
טעה בנואף ונואפת מהו להחזיר לחובה. פירש רש"י ז"ל דלא מיבעיא ליה אם טעה ברוצח או בדבר אחר דפשיטא ליה דאיכא למיטעי במילי טובא וכו'. וקשה, דהא כל טעותא דפ"ה ברוצח ודאי מחזירין לחובה דכ"ש (כמו דין) [דמודין] צדוקין שטעה כשיזכה [ב]שום אומד, וכ"ש דמחייבי במותרה מפי הרוג וביכול להציל באחד מאיבריו ובשאין באבן כדי להמית, והא טעותא ליכא כלל למינקטיה לענין אין מחזירין לחובה כ"א לענין החזרה דזכות ובהא לא איירינן הכא. ועוד קשה, דבנואף נמי יש שיכול הדיין לטעות ואין צדוקין מודים בו, כגון דבעינן כמכחול בשפופרת [כדאי' מכות ז' ע"א], דצדוקין לא בעו, אע"פ שאין טעות זה שייך לענין החזרה לחובה. וי"מ לפירוש הקונטרס שלא ירד לכך רק למצוא שום טעות שאין הצדוקין מודים. אבל קושיא אכתי תיקשי. לכך נראה, דבעייא דרבי חייא לפרושי מתניתין דקתני דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, ומפרשי לה בדבר שאין הצדוקין מודים בו, ובשלמא רוצח מחזירין משכחת תרוייהו דחזרה לזכות בדבר שאין הצדוקים מודים, כגון כל הנך שפירש הקונטרס שטעה וחייב במותרה מפי הרוג או באבן שאין בה וכו' וחזר וזיכה כשידע שלא היה כן, ולדברי הצדוקים חייב, וכן החזיר כגון בא במחתרת אב על הבן והרגו והדיין טעה כסבור שכל בא במחתרת חייב מיתה וחזר וחייב כשידע שאביו הוא [כדאי' לקמן ע"ב ע"ב], ולדברי הצדוקים חייב מיתה וההורגו פטור. וכן הרב שהכה את עבדו ומת למחר באותו מעת לעת וזיכהו הדיין מפני שלא מת ביום ההכאה וחזר וחייב כיון שלא מת מעת לעת [מכילתא שמות כ"א, כ"א], ולדברי הצדוקים פטור. אלא בנואף ונואפת, נהי דהחזרה לזכות משכחת לה כגון שלא ראו כמכחול בשפופרת וטעה הדיין וחייב כדברי הצדוקים וחזר וזיכה הואיל ולא ראו כמכחול וכו', מיהו החזרה לחובה בדבר שאין הצדוקין מודים היכי משכחת לה. א"ל אדמוקדך וכו', כלומר חשוב והבן עד שתמצא, ומסיק כגון שטעה הדיין וזיכה שלא כדרכה כדברי הצדוקים וחזר וחייב כדברי חכמים. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
וליחוש אי הוה הכא דלמא הוה הדר ביה. ותימה, דאי [אולי צ"ל — אמאי] מספקינן ספיקא לחובה, הא אמרינן (לעיל) [ר"ה כ"ו ע"א] ושפטו העדה והצילו העדה [במדבר ל"ה, כ"ד—כ"ה] דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת. וי"ל דהכא נמי איכא צד זכות, דהא חזרה הויא לזכות כגון שכולם ראו לחובה לבד מאותו תלמיד שראה לזכות, דאמרינן לעיל [י"ז ע"א] דבית דין שראו כולם לחובה פוטרין אותו, והכא נמי כיון שראו כולם לחובה לבד מאותו תלמיד שראה לזכות, והשתא אי לא דמספקינן הך ספיקא דהדר ביה הוי חייב משום דרבו המחייבין על המזכין, והשתא דאילו הוה לקמן הוה הדר ביה לחובה, א"כ יהיו כולם לחובה, וא"כ יפטר, שסנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
והא התם מפלג פליגי. פירש הקונטרס ולאו טעם אחד הוא, כלומר ואמאי אין מונין להם שנים. וקשה והלא כיון דפליגי ולא ידעינן הלכה כמאן, א"כ אי עבד כמר עבד ואי עבד כמר עבד, ולא איצטריך לאשמועינן אלא היכא דלא פליגי. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף לו:</h2>
אבל אתה מטה משפט שור הנסקל. תימה מנא ליה הא דאין נוהגין בשור הנסקל, לעולם אימא לך דנוהגין מקרא דמשפט אחד יהיה לכם [ויקרא כ"ד, כ"ב], והא דאמרינן הכא אבל אתה מטה משפט שור הנסקל, דמשמע דלא משוינן ליה, שאני הכא משום דגלי קרא. י"ל דמכל מקום לענין הני דברים דתלו בזכות וחובה אין להשוותם כמו שפירש הקונטרס, דמה לנו ולזכותו. ועוד דגלי קרא לא תטה משפט אביונך משמע אבל אתה מטה ומצוה לקיים ביה ובערת הרע מקרבך [דברים י"ז, י"ז]. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף לז:</h2>
אראה בנחמה אם לא ראיתי. בנחמת ציון קאמר. ותימה דאם ראה הרי מקלל עצמו. ויש מפרשים לא אראה וכו' אם לא ראיתי. וי"מ דבנחמת אבלות קאמר וקללה הוא אם לא ראה. מיהו לשון שבועה הוא גם בנביאים, דכתיב [ש"א י"ז, נ"ה] חי נפשך אדוני המלך אם ידעתי, גבי אבנר, והרי מקלל המלך לדבריו כיון שלא ידעו, אלא לשון שבועה הוא, כלומר חי נפשך אם אני אומר אמת אם ידעתיו אם לאו, הכי נמי אראה בנחמה אם אומר לכם אמת אם לא ראיתיו אם ראיתיו. תלמידי הר"ף ז"ל.
דין ארבע מיתות בין דין לא בטלו וכו'. וא"ת והא קא חזינן שמתים על מיטתם אע"פ שעבדו ע"ז וחיללו שבת. וי"ל דזכות מילה ושכר מצוות שעשו משתלם להם בעולם הזה, והכא הכי קאמר, כשבאים בשמים להעניש מיתה מענישין ד' מיתות. והא דקאמר בהפועלים [ב"מ פ"ג ע"ב] הוא ובנו בעלו נערה המאורסה וכו', ככתוב בתוספות עד ונידון בקלה. ומ"מ פריך שפיר והא בר נחש וכו', בתמיה, דלעולם אין מחמירין עליו יותר מדינו אבל פעמים מקילין לו ע"י זכות. (ור"ש) [ורבינו שלמה] פירש דנתלה משום דכל הנסקלין נתלין [כדאי' לקמן מ"ה ע"ב]. ולא נהירא, דהיינו לאחר סקילה והתם חי הוה. ועוד דאין הלכה כר' אליעזר (שם). תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף לח.</h2>
תקרא על גפי. פרש"י ז"ל מקום גבוה וכו'. וקשה דבסוף פ"ק דעבודה זרה וכו' ככתוב בתוספות. לכך נראה דהכי פירושא. מתחילה קודם שנזדווגה לו חוה, על גפי, כמו אם בגפו וגו' [שמות כ"א, ג'] לשון יחידי. אי נמי לא היה לו מקום קבוע במקום אחד. ולבסוף כשנזדווגה לו, על כסא. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
לתמם שני חזיונות. תימה היאך הלך אחאב למלחמה ומיכה הנביא מתרה בו. ואומר הר' יוסף מקטר"ש לפי שאמר לו במקום שלקקו הכלבים דם נבות ילוקו וכו', על כן לא האמין בו באמרו אם שוב תשוב, שמקום דם נבות מופלג מהמלחמה מאד, דזהו לתמם שני חזיונות, שמשנפצע ברח שומרון עד מקום דם נבות ומת שם. ואיש משך בקשת, זה נעמן [כדאיתא] במדרש [שוחר טוב תהלים ע"ח].
שהחביא מאה נביאים, ולוה כסף מזונם מיהורם בן אחאב, וזהו ואשה אחת מנשי וכו' [מלכים ב' ד', א'], והנושה זה יהורם. ועל כן הוכה בין זרועיו [שם ט', כ"ד] שפשטן ליטול רבית [כדאי' שמו"ר ל"א, ג']. ועובדיה נתן לו, לפי שסכנת נפשות ופיקוח נפש לפרנס הנביאים ואין עבירת ריבית עומדת כנגדה. (יפה עד מאד הכא נקטיה וכו'). תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מ:</h2>
התירתם בו, קבל התראה, התיר עצמו למיתה. מדקאמר "נכון", לשאול להם עדיין [אולי צ"ל — הדיין] "קבל עליו התראתכם", כלומר ששמע התראתכם ועל פיכם התיר עצמו למיתה, שלא יוכל לומר שלא שמע התראתכם ולא התיר עצמו למיתה על פיכם. תלמידי הר"פ ז"ל.
אם אינו עניין לכרת. פ"ה דקמי שמייא גלייא דמזיד הוא. ולא נהירא דהא לרבנן דר' יוסי בר יהודה [לקמן מ"א ע"א] חבר צריך התראה אע"ג דידעינן ביה שהוא מזיד. אלא הכי פירושא. אם אינו עניין לכרת כלומר דסברא הוא דאין להזקיקו התראה בעונש שבידי שמים. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מא.</h2>
מיתיבי נכון שיהא נכון. הקשו הר"ם מיואנ"י והר"ם מאיוור"א היכי מצי מפיק הכא בדיקות, הא דרשינן לה לעיל [מ' ע"ב] למנין השבע דהיינו חקירות. וי"ל דמכל מקום דרשינן הכא בדיקות מדשני קרא בדיבוריה דהוה מצי למיכתב לשון דרישה או לשון חקירה, והיינו דאמרינן [לקמן עמוד ב'] מכדי אידי ואידי דאורייתא הוא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל (והרמ"ה ז"ל תירץ בענין אחר עיין שם).
שאני בן זכאי דבדיקות כחקירות משוי להו וכו'. הקשה הר"ם מיואנ"י, אם כן דפליג בן זכאי במתניתין אדרבנן, מאי קאמר מעשה בבן זכאי, מעשה לסתור הוא. ופירש דהא דקתני דכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, בן זכאי קתני לה, וקתני ומעשה נמי בבן זכאי. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מב:</h2>
נאמר כאן מחוץ למחנה וכו'. תימה, הואיל ואיצטריך לאשמועינן חוץ לג' מחנות, היכי דריש מיניה במתני' חוץ לב"ד. וכ"ת דבמתני' (מוהוצאת) [מהוצא את המקלל אל] מחוץ למחנה, מ"מ קשה לרב אשי דדריש בסמוך מהוצא [כו'] אל מחוץ למחנה לוייה וכו'. וי"ל דעיקר טעמייהו חוץ לב"ד לאו מקרא נפיק אלא משום סברא הוא דלא לתחזי ב"ד רוצחין, ובמתני' דדריש קרא אסמכתא בעלמא הוא, והשתא ניחא קושייא דלעיל. כך נראה למ"ר ז"ל. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מג:</h2>
לא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן. כתוב בתוספות, ור"ת מקיים גירסת הספרים וכו' עד אלא כלומר הנסתרות שאין מכיר בהם אלא השם וכו'. כדאמרינן בפ"ק דשבועות [ט' ע"א] חטאת הוא להשם, חטאת שאין מכיר בו אלא השם. עוד כתוב בתוספות, א"ל ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם וכו', ואי קאי גם אנסתרות כדמפר', ע"כ יש לי להשוות, דבאותו ענין דקאי אנגלות קאי נמי אנסתרות (ע"כ בתוספות). וכי היכי דעד עולם קאי אחיוב דנגלות לומר שהוא לנו לעולם [אולי צ"ל — מעולם] ועד עולם כמשמעות הכתוב דלנו ולבנינו כמו"כ קאי אפיטור דנסתרות לומר שאין עלינו כלל מעולם ועד עולם ממשמעות הנקודה דלנו ולבנינו, וכענין זה לא אפשר למידרש, דא"כ לא מהני כלל הכתוב דלנו ולבנינו לגבי נסתרות, והרי לדבריך (ד)לנו ולבנינו קאי נמי אנסתרות. אלא ודאי לא אמינא כוותיך, דוודאי לא קאי אנסתרות כלל, שלא פי' לך הכתוב מה דינם אי מיענשי אחריני עלייהו אי לא מיענשי, ולא כתב רחמנא נסתרות אלא לאקושי להו נגלות, וכשם שלא ענש על הנסתרות לעולם [בתוספות — קודם שעברו] שזו סברא, כך לא ענש על הנגלות שעברו [בתוס' הרא"ש — קודם שעברו], שעד עכשיו היו נגלות ונסתרות שוין אבל מכאן ואילך לא, ואתי היקישא ונקודה למימר לן הכי. וא"ת למה איצטריך היקישא ונקודה, מהיקש לחוד סגי. וי"ל דאי לאו נקודה, הוה אמינא אדרבה מקיש נסתרות לנגלות לומר דענש משעברו אנסתרות, קמ"ל דדרשי' בה כאילו לנו ולבנינו מחוק, ונדרוש ההקישא לפטור הנגלות להקישן לנסתרות ואי מנקודה לחוד לא הוה ידעינן כיצד נדרוש, קמ"ל ההיקישא דדרשינן הנקודה כעניין דדרשינן ההיקישא. עוד י"ל, דאי לאו היקישא, בנקודה לחוד הוה אמינא דנגלות קודם העברת הירדן נמי, דעונש זוטא מיהא מיענשי, להכי אתא היקישא לומר דאף עונש זוטא לא מיענשי דומיא דנסתרות.
ומיהו לפי שיטת רבינו תם צ"ע לר' נחמיה למה נקוד על ע' שבעד, דאי למימר דמדה דנגלות אינה נוהגת מעולם ועד עולם, משום הכי לא צריך קרא, דהא מהיקישא ונקודה ממעטינן, דלא ענש אנגלות קודם שעברו את הירדן, ומדכתב לנו ולבנינו ידעינן דענש משעברו. וליכא למימר דנקד י"א אותיות כנגד השם לומר שגם הנגלות פעמים שהם לשם, דהא להאי פירושא האי דכתיב לה' אלהינו לאו להכי אתא. ונ"ל מפי רבי, דהא דקים ליה לר' נחמיה דלנו ולבנינו לא קאי כלל אנסתרות, היינו משום נקודה של "ע" שב"עד", דאי לאו נקודת ע' שבעד הוה אמינא דקאי נמי אנסתרות, בין הכתב דלנו ולבנינו בין הנקודה, והוה אמינא דבין נסתרות ובין נגלות לא ענש קודם שעברו וענש משעברו, לכך אתיא הנקודה בעי"ן שבעד למימר דלא קאי כלל אנסתרות, לא כתב ולא נקודה, ומעתה נדרוש כדפרשי'. ומנקודה דע' שבעד לחוד לא היה סגי בלא נקודה דלנו ולבנינו, דא"כ הו"א דנקיש נסתרות לנגלות למימרא דענש אנסתרות משעברו מיהא, אבל ודאי אנגלות ענש גם קודם שעברו, לכך נקד לנו ולבנינו למימרא דמקשינן נגלות לנסתרות. והר"מ מרוטנבורק פירש דמסתברא פר"ת במילתיה דרבי יהודה, אבל במילתיה דר' נחמיה נאמר דסבר פשטיה דקרא כן הוא כשיטת רש"י ז"ל, והכי קאמר ליה, את אמרת פשטיה דקרא הכי הוא, הנסתרות שאין מכיר בם אלא ה' והנגלות שניהם לנו ולבנינו, וכי ענש על הנסתרות לעולם, אנא הכי קאמינא הנסתרות לה' אלהינו, עליו ליפרע מן הנסתרות ואנחנו נקיים, ועל זה אומר עד עולם כדפי' לעיל, וא"כ לא באה הנקודה אלא לומר שאף על הנגלות עצמן לא ענש אלא עד שעברו. והשתא ניחא דאיצטריך נקודה בע' שבעד להשלים י"א אותיות כנגד ה', לומר שאף הנגלות פעמים שהם לשם. אדוני זקני מורי.
והר"מ מרוטנבורק ז"ל מפרש, הנסתרות שהיו עד עתה לה' אלהינו, והנגלות שהיו לנו ולבנינו מעתה ועד עולם, יהיו שוים, אע"פ שעד עכשיו לא היו שוים. ואילו לא היה נקוד על לנו ולבנינו, הייתי אומר שמשעה שאמר משה רבינו ע"ה הפסוק הזה בערבות מואב בעשתי עשר חדש באחד לחדש [דברים א', ג'] מתחלת מידה זו, לכך באה הנקודה למעט דאינה מתחלת מיד, והנקודה במקום נקודת ה' (כדפירשי') [כדפירש"י], ועדיין איני יודע מתי מתחלת, לכך נקד על ע' שבעד להודיעך דאחר שבעים יום מתחלת, דמאחד בשבט עד י"א בניסן יש שבעים יום, ואז קבלו ברכות וקללות כדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, וקבלו עליהם בו ביום ברכות וקללות, כדאיתא בפרק ואלו נאמרין [סוטה ל"ו ע"א], וההוא יומא לא קחשיב שלא היה לילו עמו וכבר יצא רוב היום כי לעת ערב קבלו עליהם ברכות וקללות. ואין להקשות ואימא לאחר שבעים שנה, די"ל דאם נאמר כן הויא מילתא בלא טעמא, אבל שבעים יום טעמא רבה איכא דאז קבלו עליהם ברכות וקללות, ודברי רבי נחמיה כפר"ת. והביא ראיה לפירושו מהא דתניא בספרי פר' ואלה הדברים [דברים שם] ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש מלמד שהשנה י"ב חדש, והיכי גמר מינה אימא או י"ג או י"ד או יותר. ולפי מאי דפרישנא ניחא. וליכא למימר י"א חדש ותו לא, אבל החדש הוי ס' יום, דכבר נפקא לן מדוכתא אחריתי דחודש שלשים יום, דאי לא, לא משכחת שבעה שבועות ותו לא, מי"ו בניסן עד עצרת שהוא בחודש שלישי. עכ"ל תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מד.</h2>
הראוי לסקילה וכו'. הקשה ה"ר יהודה, והא כתיב ביהושע [ז', ט"ו] כל הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו, אלמא חיוב שריפה הוא דאיכא במועל בחרם ולא סקילה. וי"ל דלפירוש רש"י ז"ל שפירש שם [שם פסוק כ"ה] דעכן חלל שבת, דיריחו נלכדה בשבת, ניחא, שפירש שהיה חייב שתי מיתות, סקילה משום חלול שבת, ושריפה משום חרם, ונידון בחמורה דהיינו סקילה [כדאי' לקמן ע"ט ע"ב], וה"ק כל הנלכד בחרם לבד בלא עון אחר ישרף באש. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מד:</h2>
וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק מלמד שהלך ולן בעומק של תורה. ה"ג, ולא גרסינן וילן, דההוא קרא כתיב וילן יהושע בתוך העם, ולא בתוך העמק. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מה.</h2>
מניין שבדחייה ת"ל ירה יירה וגו'. לפי פירוש רש"י ז"ל דפירש לקמן גבי שור [אולי צ"ל — גבי שתיהן] תלמוד לומר סקל [יסקל או ירה — רש"י] יירה וגו' דריבוייא הוא, היה נראה דהכי גרסינן. מניין שבדחייה ת"ל ירה ומנין שבסקילה תלמוד לומר סקל. והשתא אתיא כולה מילתא בפשיטות כרש"י ז"ל, דגרסינן, מניין שבדחייה ת"ל ירה, מנין שבסקילה ת"ל סקל, ומניין שבדחיה ובסקילה ת"ל סקל [יסקל או] ירה [יירה], מריבוייא, דאי חדא מינייהו דוקא קאמר, או הא או הא, הוה ליה למיכתב כי סקל או ירה. ומיהו דוחק קצת, שהרי מעיקרא היה לו להביא יסקל יירה לייתורי סקל ירה. ושמא רש"י סובר דמעיקרא מייתי ניהליה קרא ירה יירה וסקל יסקל, ורישיה דקרא נקט, והשתא ניחא מדדריש בתר הכי, [כיון ד]ריבוייא הוא מניין שאף לדורות כן וכו'. ובספר ר' מנחם ובס' ריב"ן גרסינן, מנין שבדחייה ת"ל ירה, ומניין שבסקילה ת"ל (ירה) סקל, מניין שבסקילה ובדחייה ת"ל סקל ירה. ופירש ריב"ן ת"ל סקל ירה, דתרי דיני גלי ביה רחמנא דנהיגי בי(ה) הדדי סקילה ודחייה, משמע לפירושו דלאו ריבוייא דריש. והשתא ניחא בפשיטות (ד)הא דקאמר מנין שאף לדורות כן ת"ל יסקל. ומיהו ק"ק, דכיון דלאו ריבוייא דריש, מנא ליה למימר דעבדי' ביה תרתי דחיה וסקילה מסקל ירה, והא מדכתיב (או) סקול [או] ירה, מכלל דבחד סגי, ואם עשו בו דחייה ולא מת יפטר. וי"ל משום דדחיה דומיא דסקילה ובסקילה בעי' ודאי דלימות דכת' [דברים י"ז, ה'] וסקלתם באבנים ומתו. כל זה דקדק מוהר"פ ז"ל. וא"ת אמאי לא אמרינן דסקילה קודם כיון דאקדמיה קרא, דלכו"ע יש מוקדם ומאוחר בחד עניינא. וי"ל דאשכחן וכו' ככתוב בתוספות. והר"ד דלקרויש"א פירש דלא שייך לומר דסקילה קודמת משום דאקדמה קרא(י), דכיון דמית בדחייה לא בעי סקילה צריך לכתוב סקילה קודם, דה"ק עם הדחייה יסקל אם לא ימות בדחייה, או יירה בלבד אם ימות בכך, דאי כתב ירה יירה או סקל יסקל משמע שאם ירצו יעשו סקילה בלבד. ועוד תירצו בתוספות, מכיון דכתיב או ירה יירה הוי כתרי ענייני וחלקן הכתוב ושמא היינו הך. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכו'. פירש רש"י ז"ל דמיירי ברוצח שוגג. וקשה דהא כתיב (ואם באיבה הדפו) [או באיבה הכהו (במדבר ל"ה, כ"א)]. לכך נ"ל דוודאי מיירי ברוצח מזיד, ומצוה בגואל הדם להרגו בבית דין. ואע"ג דבשאר חייבי מיתות העדים ממיתין אותם כדכתיב [דברים י"ז, ז'] יד העדים וגו', מכל מקום ברוצח מצוה בגואל הדם, דהכי דריש ליה בספרי [פר' מסעי קס"א], לפי שנאמר ברוצח גואל הדם הוא ימית אותו, יכול בינו לבין עצמו, תלמוד לומר כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח, שאין גואל הדם רשאי להרוג את הרוצח אלא בב"ד. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מו.</h2>
מתניתין קלני מראשי וכו'. ויש מפרשים מתפילין שבראש שכתוב בהם [כדאי' ברכות ו' ע"א] מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [דה"י א' י"ז, כ"א]. וקלני מזרועי, היינו מתפילין שבזרוע, שנאמר [דברים כ"ו, י"ז—י"ח] את ה' האמרת היום וה' האמירך היום. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
עץ שומע אני אפי' במחובר וכו'. פירש רש"י ז"ל דקבור מייתר ליה לומר שקוברין גם העץ. ולא נהירא למהר"פ ז"ל, דהא לקמן מוקי קרא יתירא למלין את מתו. ושמא י"ל דנפקא לן קבורה מדסמיך העץ לקבור דכתיב על העץ כי קבור, דהוה מצי למיכתב לא תלין על העץ נבלתו כי קבור, אלא ש"מ כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
ומשום כפרה דאבוה וכו'. וא"ת מאי פריך הא שני לעיל [מ"ו ע"ב] דלא ניחא להו לצדיקי דליתייקרו ברשיעי. י"ל דמלך שאני. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
ומשום כבודו של חי מבית ליה למת. תימה אמאי לא משני הכא כדמשני גבי שרה [מ"ו ע"ב] ניחא לה דליתיקר בה אברהם. וי"ל משום ניחותא דמת אין לעבור בבל תלין. (ומ"ש) [ומשום הכי] לא משני ליה הכא, אבל לעיל משני ליה שפיר דעדיין לא ניתנה תורה. אי נמי גבי שרה זה כתוב בהדיא שהלינוה. תלמידי הר"פ ז"ל.
אכל חלב והפריש קרבן וכו'. כתוב בתוספות והאי דנקט הכא כי האי גוונא אורחא דמילתא נקט וכו'. ועוד י"ל, דהא דנקט הכי, היינו משום דבעינן למיתני בתר הכי כשמת [ו]כי האי גוונא אין הקדשו הקדש. תלמידי הר"פ ז"ל.
ואמאי כיון דאיקטיל הויא להו כפרה וכו'. והא דתנן בחלק וכו' ה"מ דלא איקטיל וכו' ככתוב בתוספות. וקשה דאי בלא נידונו מיירי, מאי אירייא עיר הנדחת, אפי' העובד ע"ז נמי אין לו חלק לעולם הבא [כדאי' לקמן צ' ע"א] וצ"ע. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מז:</h2>
הרוגי בית דין כיון דבדין מיקטלי לא הויא להו כפרה. וא"ת גבי עכן הא אמרינן לעיל [מ"ד ע"ב] היום אתה עכור ואי אתה עכור למחר, פי' לעולם הבא. וי"ל דהיינו אחר שקיבל דינו. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
מקיש קבר בני העם לעבודה זרה. וא"ת בעבודה זרה אם חפר בורות שיחין ומערות והשתחוה להן אסרם. י"ל הכא משום שכשעשה מעשה לאחר כן השתחוה להן ועשאן עבודה זרה, אבל הכא המעשה נעשה קודם שיבא בו צד איסור. והוא הדין שאם עשה בו מעשה בקבר לאחר שניתן המת בתוכה שאסור. תלמידי הר"פ ז"ל.
המזיק את הרבים. הכא מוכח דמטהרינן קבר המזיק את הרבים. וקשה דבנזיר [ס"ה ע"א] מפיק תפיסת הקבר מקרא דונשאתני ממצרים [בראשית מ"ז, ל'], ממצרים טלו עמי. וי"ל דהתם מיירי בתפיסת הקבר עצמו, אבל הכא לאחר שניטל תפוסתו דליכא טומאה אלא מדרבנן. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
כפה שהוא טמא וכו'. קשה, מאי אירייא דפריך לרבא מכפה שהוא טמא מדרס וכו', ומשמע דלאביי לא קשה מידי, ואמאי, והא ע"כ מיירי בשיש שינוי מעשה, דאין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה [סופכ"ה דכלים]. לכן נ"ל דוודאי בעינן מעשה קצת, וגם אביו ואמו מזרקין בו מיירי כשיש בו מעשה, כגון שקרעו בגדים ועשו מהם חלוקין למת, שכן משמע בסמוך דבעינן מעשה, מדנקט [לקמן עמוד ב'] כיס שעשאו להניח בו תפילין, ולא נקט יחדו. וכן נמי מוכח גבי נפש שבנאו לשם חי הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור, דפריך מינה לרבא, משמע אבל לאביי ניחא, אלמא בעינן מעשה, ויחוד בלא הוסיף לא מהני. ובתוספות פירשו דלעולם לא בעינן מעשה, ויחוד לחוד [מהני — ע"פ תוס'] כשנטלו ואמר זה יהיה למת, דומיא דמזרקין בו כלים, אבל [דיבור — תוס'] בעלמא לא מהני. והשתא ניחא גבי נפש דבעינן הוסיף, משום דהתם לא שייך לנטלו ולתתו למת בדיבור ויחוד ומסירה, דמחובר הוא. וההיא דכיס שעשאו להניח, לא עשאוהו, דבייחוד בעלמא סגי, וקרי ליה לייחדו "עשאו". וא"כ קשה מההיא דכפה, ותיקשי מינה גם לאביי, דאיהו לא בעי שינוי מעשה רק נטלו ואמר זה יהיה למת כדפרישנא, והתם גבי כיפה בעינן שינוי מעשה קודם שיעלם מטומאתו. וי"ל דמכל מקום מייתי שפיר דכיון דלא בעינן כריכתו לספר בתוכו, ש"מ דהזמנה מילתא היא, ונהי דהזמנה דהתם בעינן שינוי מעשה, היינו דוקא לענין אסוקי מטומאה דאין עולין מטומאה וכו', אבל לענין מת סגי בנטלו ואמר זה יהיה למת, כמו שינוי מעשה לענין טומאה. עוד נראה לר"ש, דנהי דבעלמא בעינן שינוי מעשה להעלות מטומאה, מכל מקום כשנתנו לספר לא בעינן שינוי מעשה, דכיון דקדושת הספר חמורה היא, דתשמישיו נגנזין דמתסר להשתמש בהן תשמישי חול [כדאי' מגילה כ"ו ע"ב], וההיא קדושה חיילא עלייהו בנתינה כמו בכריכה כיון דהזמנה מילתא היא, הילכך חשיבה הנתינה כשינוי מעשה בעלמא. ובהכי ניחא דנקט נתנתו לספר טפי מתשמיש אחר דחול, משום דבתשמיש אחר הוא דבעינן שינוי מעשה. תלמידי הר"פ ז"ל.
אבל טמא מגע מדרס. פירש רש"י ז"ל משום דנגע בעצמו. ודוחק הוא דרך [אולי צ"ל — דהך] טומאה לא אשכחן בשום דוכתא. לכן נראה דהכי פירושא. אבל טמא מגע מדרס אם יש בכפה ממגע מדרס טמא, [ד]אף על גב דנפיק מטומאת מדרס, ממגע מדרס לא נפיק. תלמידי הר"פ ז"ל.
ת"ש קבר חדש וכו' הטיל בו אין לא הטיל בו לא. פירש הקונטרס, קס"ד ואפי' חצבו לשם מת. לא הטיל לא, אלמא דהזמנה אינה כלום. הוא הדין אע"ג וכו', וקבר חדש מותר דקאמר, מיירי שחצבו לאדם חי וכו'. ולא פריך מהא למ"ד הזמנה מילתא היא, דהיינו נפש לשם חי דאפי' הזמנה לא הוי, אי נמי סתם לכשיצטרך. ה"ר פרץ ז"ל.
הטיל בו אין לא הטיל בו לא. תימה מאי פריך, הא בלא אזמניה מיירי דאקבר חדש קאי, ואשמועינן דהטיל בו אסור כל זמן שהמת בתוכו ואף על גב דלא אזמניה, ואם כן דייקינן הא דלא הטיל בו בלא אזמניה. וי"ל דמכל מקום איכא למידק לא הטיל בו לא ואפילו אזמניה, דהזמנה לאו מילתא היא, דאי מילתא היא והוה מיתסר בהזמנה, אם כן אמאי נקט הטיל בו אסור, לאשמועינן בהזמינו דאסור לעולם ואפילו לא רמא ביה המת, [כל שכן] דאסור (כל שכן) כשהמת בתוכו. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף מט:</h2>
ואידך, ההוא למצוה בעלמא, פי' ולא כדקאמרת דאיכא עיכובא. משמע דרב הונא [בריה דרב יהושע] סבר דאיכא עיכובא, והשתא לא הוי דומיא דשינויא דחומרא בעלמא הוא דסדר יומא, דהתם אפי' מאן דחשיב ליה ודווקא קתני, מודה הוא דחומרא דיומא בעלמא הוא ולא משום חשיבות העבודה. אבל אין לפרש דהכא נמי דרב הונא [בריה דרב יהושע] דחשיב סדר תמיד מודה דלמצוה, ומ"מ חשיב ליה דא"כ ליחשוב נמי סדר חליצה, דמצוה נמי לעשות על הסדר לכתחלה. וקשה, דבמנחות [מ"ט ע"ב] משמע דבסדר תמיד ליכא עיכובא, דקאמר דהא דאמרי' שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, למצוה בעלמא הוא. ועוד מדאמר גבי סדר יומא לא עשה ולא כלום משום דכתיב וכו' [כדאי' יומא ס' ע"א], משמע הא בעלמא לא. לכך נראה דלכולי עלמא בסדר תמיד ליכא עיכובא רק מצוה בעלמא, אף לרב הונא בר יהושע, ומ"מ לא חשיב סדר חליצה בהדה, משום דמ"מ לא דמי, דגבי סדר התמיד (נמי) [נהי] דליכא פסול בדיעבד, מ"מ הוי סדר מצוה בכך ואם שינה חסר מצוה, אבל גבי חליצה, עיקר מצוה לא באה אלא להתיר יבמה לשוק, ואמרינן לית לן בה, כי אפיך אפילו להתירה לשוק לכתחילה, אלמא דגבי היתר לשוק אין קפידא כלל בסדר, ואפילו מצוה ליכא, דאי מצוה מיהא איכא לגבי היתירא לשוק, א"כ כי אפיך, כיון שלא נשאת עדיין, הוה ליה למימר שיחזור ויעשה חליצה כסדר קודם שתנשא.
ורש"י ז"ל פירש, ד"לאפוקי ממצות חליצה", (מרבה) [ארבה] אמר רב סחורה קאי, דרב סחורה אתא לאפוקי נמי כל הני דחשבי הנך אמוראי, ד' מיתות וסדר יומא וסדר תמיד, וה"ה דאתא לאפוקי נמי מצות חליצה. ולפירושו י"ל, דרב הונא בריה דרב יהושע דחשיב סדר תמיד, הוה חשיב נמי מצות חליצה, וחדא נקט, ונקט סדר תמיד דהוי מידי דקרבנות דומיא דסדר יומא. כך נראה לדקדק לרש"י ז"ל. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נ.</h2>
שכן הוקש כבודן לכבוד המקום. לכך יש להשוותם היכא דאפשר, ולכך מקלל בסקילה כמו מגדף, אבל בהכא דאי אפשר להשוותם, הילכך הוי בחנק. תלמידי הר"פ ז"ל.
נאמר אביה אביה וכו'. הקשו בתוספות, תימה אע"ג דמסתברא סייף חמור וכו'. ותלמידי ה"ר פרץ ז"ל תירצו בענין אחר, וז"ל. וי"ל דוודאי לעולם אין לדרוש גזירה שוה לאפוקי מסברא, אלא אם כן יש לדחות הסברא ולפרש דלאו חומרא [הוא]. והילכך גבי עיר הנדחת איכא למימר, דהא דממונם אבד אינו גורם למיתה של סייף שבהם שהיא חמורה, אלא אדרבה היא הנותנת, דלפי שהחמיר בממונם, הקל בגופם לתת להם מיתה קלה, ולכך דרשינן (קל וחומר) [גזירה שוה] לגלויי למימר הכי. אבל לעיל גבי סברא דשכן פושט ידו בעיקר עדיף, אין לפקפק, דוודאי זהו דבר פשוט דעבירה גדולה היא לפשוט ידו בעיקר יותר מכל העבירות, והילכך דין הוא לומר שהחמיר בעבודה זרה יותר מכל שאר עבירות, ואם כן, ע"כ צ"ל דמיתתן חמורה ולא דרשינן גזירה שוה, דאי דרשי' ג"ש לומר שמיתתן קלה, לא נמצא בהם חומרא אחרת, שהרי ממונם פלט, וא"כ מצינו שהקל הכתוב עליהן, וזה א"א לומר משום סברא שכן פושט ידו בעיקר עדיף. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
מאי [ר' שמעון] דתניא וכו'. פירש ריב"ן דהכי פירושא. היכא אשכח ר' יוחנן דס"ל לר' שמעון אחת ארוסה ואחת נשואה י[ו]צאת לשריפה. והכי נמי הוה מצי למיבעי "מאי רבנן", אלא משום דאשכח ברייתא דס"ל כר' שמעון, אייתי ליה הכא. ורש"י ז"ל לא פירש כן. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נא.</h2>
[עובד כוכבים נתין וממזר]. כתב רש"י ז"ל עוד, ואע"ג דהאי מתניתין רבי עקיבא דדריש וא"ו וכו' עד הני מילי מחייבי לאוין דשאר אבל מחייבי לאוין גרידי לא וכו'. ועוד י"ל, דהא[י] תנא לא סבר לה כר' עקיבא, רק מדרשא דבת ובת. תלמידי הר"פ ז"ל.
כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה. ואי לאו גזירה שוה הוה אמינא דאפילו פנויה קרי בה לזנות. וא"ת והא פירשנו לעיל דהאי תנא קסבר כר' עקיבא דדריש בת ובת, ור' עקיבא סבר דזונה זו מופקרת לכל, וא"כ בלאו גזירה שוה נמי היכי מצי למימר דפנויה בשריפה, הא לזנות כתיב, ופנויה לאו זונה היא. וי"ל דלר"ע נמי מ"מ לא בעי שתהא אשת איש, ואם כן, אי לאו ג"ש, הו"א דכי הפקירה עצמה ב' או ג' פעמים תהא בשריפה, דלזנות קרינא בה, לכך אתיא ג"ש לומר דאינה נשרפת עד שתהא בזיקת בעל. עוד י"ל דלמאי דפירשנו לעיל ניחא, דהאי תנא, היינו ר"ש, לא סבר לה כר"ע, אלא מדרשא דבת ובת, ומפנוי הבא על הפנויה סבר לה כר' אלעזר. והר"ר יהודה משמויי"ש פירש, דכי היכי דבבת ישראל הויא זונה לר' אלעזר, בבת כהן הויא זונה לכו"ע, כדמוכח לקמן [עמוד ב' ועי' לעיל נ' ע"ב תוד"ה ת"ל]. תלמידי הר"פ ז"ל.
וחכמים אומרים זו וזו וכו' בשריפה. פירוש, אפי' נשאת לכותי ולחלל. וא"ת אמאי אינה משלמת את החומש, והא לא הדרא לתרומה דבי נשא, וא"כ הויא לה זרה, ואמאי אינה משלמת את החומש. וי"ל כיון דלעניין שריפה דינה כבת כהן, לענין חומש נמי דינה כבת כהן. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נא:</h2>
סירכיה נקט. פירש רש"י ז"ל דהאי דקאמר את אביה וכו', וקשה דבכל הספרים וכו'. ועוד קשה, דלעיל הו"ל למימר זה, לכן נראה דנותן טעם וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
סוגיא דשמעתא הלכה קאמר וכו'. פירש רש"י ז"ל, כיון דתרוייהו, רבינא ורבין, מוקי לה כרבנן וכו'. ולא נהירא, חדא, דדילמא לאפוקי מדרבי ירמיה דמוקי ר' אלעזר כר' ישמעאל. ועוד דהיכי קאמר רב לאפוקי מדרבינא, הא רב קדים לרבינא טובא. ועוד קשה, דמה דפירש רש"י ז"ל הלכתא למשיחא כשיחיו המתים נשאל את ר' אליעזר וכו', קשה, דאם כן, אי נמי הוה פסיק הלכה יוכל להקשות כן, כשיחיו המתים יהיה משה רבינו ע"ה עמהם ונדע הפסקים. לכן נראה כדפירש ריב"ן, סוגיא דשמעתא הלכה איתמר, דכיון דלא בא לפסוק כר' אליעזר אלא פירוש בעלמא דמפרש מילתיה דר' אליעזר, וא"כ לא היה לו לפסוק הלכה בזה. והיינו דקאמר הלכתא למשיחא, כלומר בזה היה לו לרב לעכב מלומר כזה עד לימות המשיח, פירוש שלא היה לו לומר כלל עד עולם. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נב.</h2>
מיבעי ליה לכדתניא וכו'. וא"ת כל הני תנאי דלעיל דאית להו גזירה שוה דאביה אביה, מנא להו דרשא דהכא. וי"ל הוה ליה למיכתב היא מחללת, והוה אמינא היא מחללת הקרוב אליה ומנו אביה, והשתא דכתיב אביה אייתר לגזירה שוה. תלמידי הר"פ ז"ל.
הנך נפישן. וא"ת הא אמרינן בפרק נגמר הדין (לעיל מ"ב ע"ב) מכשיר ממכשיר עדיף ליה, הכא נמי נימא הכי. וי"ל דהתם ודאי היינו משום דשוים, אבל הכא דנפישן, נפישן עדיף. עוד י"ל דלא דמי, דוודאי לעיל, מכשיר ממכשיר עדיף ליה למילף, מלמילף מכשיר דהיינו מי שהכשירו בכך משחוטי חוץ, דאדרבה, הוא נפסל בכך. אבל הכא בעדת קרח הוי שפיר הכשרו בכך, דהן אמת שנשרפו, אלא דלא דמי למכשיר. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נב:</h2>
אף אני יודע שמיתה מנוולת היא. וא"ת אמאי קאמר להו לרבנן דניוול הוא זה, כיון דמאי דקאמר ר' יהודה נמי הוי ניוול. וי"ל דלא קרי ליה ניוול אלא משום דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו, ונהי דכת' באורייתא, מ"מ יש לשנות ולהרוג בקופיץ שלא להרוג בחוקי הגוים, דשפיר הוי חרב בהכי. והרב יעקב בר יהוצדק פירש דר' יהודה קרי ליה ניוול לפי שנופל מלא קומתו, לפיכך מניח ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. ועל זה אומר שאין ניוול גדול מבקופיץ. וקאמר להו ר' יהודה בברייתא, אמת דניוול הוא בקופיץ יותר מבסייף, אך משום בחוקותיהם לא תלכו, וא"כ צריך קופיץ דמעומד, אלא מפני ניוול הנפילה מניח ראשו וכו'. ורבנן לא חשבי ליה (כין) [כיון] דסייף הוא. תלמידי הר"פ ז"ל.
איש פרט לקטן (עי' תוס' הרא"ש). ותלמידי ה"ר פרץ ז"ל כתבו וז"ל. הכי פירושא. איש פרט לקטן שהוא פטור אם שכב עם ערוה. וא"ת למה לי קרא למיפטריה לקטן, היכא אשכחן דחייב דאיצטריך קרא למיפטריה, דכי האי גוונא אמרינן לקמן בריש פרק בן סורר [ס"ח ע"ב]. ותירץ ה"ר יוסף איש ירושלים, דגבי עריות איצטריך למעוטי קטן, ובאשת אב לקמן, משום דכתיב בסוף הפרשה [ויקרא י"ח, כ"ט] ונכרתו הנפשות וגו', והו"א נפשות ואפי' קטן, כדמשמע גבי מכה כל נפש אדם [שם ד', י"ז] דאפי' קטן במשמע [נדה מ"ד ע"ב]. ומה"ט נמי, גבי אשר יטמא ולא יתחטא, איצטריך למעוטי קטן, משום דקטן מקבל טומאה דכתיב [במדבר י"ט, י"ח] ועל הנפשות אשר היו שם. ע"כ.
פרט לאשת אחרים, פירש רש"י ז"ל גויים וכו'. דקס"ד הואיל וכתיב [בראשית ב', כ"ד] ודבק באשתו ולא באשת חבירו, מכלל דאית ליה אישות, ואימא ליחייב עלה משום אשת איש, קא משמע לן. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, רבי אומר וכו'. פירש"י ז"ל דרבי בא לפרש טעמא דר' יונתן. ובסמוך [נ"ג ע"א] גריס, בשלמא דר' יונתן כדמפרש רבי טעמיה. (משום) ודוחק הוא, דהא משמע דרבי טעמא דנפשיה קאמר. לכן נראה כדפירש ריב"ן, דרבי טעמא דנפשיה קאמר, ורבי יונתן הכי קים ליה בקבלה דכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. ועוד פירש רבינו נתנאל מקינו"ן, דטעמא דר' יונתן משום דכיון דסתם וכו', ש"מ שבא לחייב מיתה אחרת שאינה מאותם שפירש בעבירות אחרות, וא"כ הכא דסתם ולא כתב דמיהם בם, היינו חנק, דתו ליכא מיתה אחרת שלא פירש, ובא לסתומי לידון מיתה חדשה שלא נאמרה באחרים. ובסמוך גרסינן, בשלמא ר' יונתן ורבי כדמפרש טעמיה, פירוש כדמפרש איהו גופיה טעמיה, וכדפירשנו, אלא לר' יאשיה, ממאי דאיכא חנק בעולם, דליכא למימר כדפי' לר' יונתן לפירוש הר' נתנאל, דהא מדקאמר ר' יאשיה אי אתה רשאי למשכה להחמיר וכו', משמע דלא יליף מקרא מיתה חדשה אלא משום שאי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה אמרינן דהיינו חנק, ואם כן אימא דליכא חנק בעולם, רק ג' מיתות, ומוקמינן לה בסייף שהיא קלה מג' מיתות שנתפרשו כדפירש רש"י, וכי מתרץ ד' מיתות וכו', באנו למידה [אולי צ"ל — למיתה] זו וזו. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
ואימא שריפה. וא"ת לישני משום דאי אתה רשאי למשכה, ואם כן ליכא למימר שריפה. וי"ל דדווקא ר' יאשיה הוא דאית ליה האי סברא, אבל הנך תנאי לית להו האי סברא לענין שנאמר מיתה חדשה שלא מצינו, דהא דמשני ליה לקמן בשמעתין [נ"ג ע"א] סתמא דתלמודא, היינו לענין דאיכא לאקושי לקולא טפי מלחומרא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף נג.</h2>
ארבע מיתות גמרא גמירי לה. הילכך כיון דלא פירש למי נתן חנק, קלה היא והניחה לסתומי כדפירשתי לעיל [נ"ב ע"ב ד"ה אלא]. וא"ת אם כן השתא ל"ל למימר דבעבור זה הנחנו לתרץ בו כדפי' מעיקרא משום דאי אתה רשאי למשכה, תיפוק ליה משום דליכא מידי אחרינא לאוקומה בחנק אלא במיתה האמורה בתורה סתם, דהא כדפי' [לר' יונתן] ליכא לאוקמה. וי"ל, דאי לאו טעמא דאי אתה רשאי למשכה וכו', לא הוה מוקמינן חנק בכל הסתומות אלא בקלה שבסתומות, אבל בחמורות כגון מכה אביו ואמו לא הוה מוקמינן חנק דקיל, אלא סקילה או שריפה, אבל השתא מטעם דאי אתה רשאי למשכה להחמיר וכו' כיון שהוא מוקי חנק בכל הסתומות. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
ואי במות יומתו גמרי מאי קא קשיא ליה. מדקא בעי ליה במאי גמרינן, אם כן, היתה לו תשובה על זה, וע"כ היינו אי גמרינן לה ממות יומתו, דאי על דמיהם בם גמרינן, קשה, אם כן, כשהשיבו דדמיהם בם גמרינן היה לו להקשות. ואין לומר דקשה ליה דמיהם דמיהם למה לי, דכמו כן ליקשי, אי גמרינן מדמיהם, מות יומתו למה לי, דהא לא ידע ברייתא. ואין לומר דעל תרוייהו קשיא ליה ל"ל יתירא, דא"כ ליפרוך דמות יומתו דמיהם בם למה לי. תלמידי הר"פ ז"ל משם הר"ם ז"ל.
<h2>דף נג:</h2>
גמרא וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו. תימה, שאני חייבי כריתות משום דגלי קרא כדאמרי' ביבמות [ג' ע"ב] מג"ש דעליה עליה, אבל בחייבי לאוין ליכא ג"ש וא"כ הוו בני חליצה ויבום. וי"ל, דכי היכי דשוין לחייבי כריתות לענין ממזרות ולענין קידושין, ה"נ לענין חליצה ויבום דשוין לחייבי כריתות. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נד.</h2>
גמרא הרי זה בא ללמד ונמצא למד. גבי רוצח ונערה ניחא, שרוצח בא ללמד על נערה שתהרג ולא תעבור ורוצח למד מנערה שניתן להצילה בנפשו, אבל כאן מה בא משכבי אשה ללמד על זכור. וה"ר יחיאל מפאריש ז"ל אמר דבא ללמד על זכור (העראה) [המערה], וכדאמרינן [לקמן נ"ה ע"א], המערה בזכור מהו, [המערה — גמ'] בזכור, משכבי אשה כתיב. ומהיקישא דר' יונה [יבמות נ"ד ע"ב] לא אתיא, דאין זכור ובהמה בכלל, דאין להם מקור וכתיב [ויקרא כ', י"ח] מקורה הערה, כדפירשנו בהבא על יבמתו [יבמות שם ד"ה אם אינו]. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
גמרא נאמר כאן דמיהם בם וכו' מה להלן בסקילה וכו' עונש שמענו אזהרה מניין. וא"ת דלמאי דפירשנו לעיל דעונש דכלתו לאחר מיתה נפקא מגזירה שוה, הכא נמי ליליף אזהרה בזכור מהך גזירה שוה דדמיהם דמפיק עונש מיניה. ועוד קשה, למה לי איש פרט לקטן בזכור, תיפוק ליה משום ג"ש דדמיהם בם מאשת אב דכתיב איש אשר יקח את אשת אביו וגו'. לכן נראה דמגזירה שוה דדמיהם בם ליכא למילף רק שם המיתה, דהיינו סקילה, דלגבי הכי נשנית הגזירה שוה, חיוב מיתה ולא לאו. והשתא ניחא הא דלא נפקא הכא אזהרה בגזירה שוה. וא"ת אם כן קשה לעיל, מנא לן עונש בכלתו לאחר מיתת בנו. וי"ל דכיון דגלי לעיל בכלתו דאיכא אזהרה לאחר מיתת בנו כמחיים, דומיא דאשת אב, הכי נמי לענין עונש, וגילוי מילתא היא. כ"נ לרש"י ז"ל. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף נה.</h2>
אדרבה אשה דאורחא היא. ...והר"י פירש דהכא באשה הנרבעת לבהמה איירי רב נחמן, דומיא דברייתא דמייתי. ולכך קאמר רב פפא אדרבה אשה דאורחא היא שנוהגת ברביצת הבהמה ומרגלתה להביא עצמה ולא לקרר יצר, (וכיון) [דכיון] שיצרה בפנים אין דחוק[ה] כ"כ לקירור יצר. וזה דבר פשוט שהיא תחפוץ יותר בביאה כדרכה, יותר מביאה שלא כדרכה שהוא קרוי עינוי [ב"ר פ', ה'], אבל אינו מצוי לה כ"כ לגבי בהמה, כדאמרן [יבמות נ"ט ע"ב] ורבעה כלב(י) כופרי מאחריה, וגם דאין כח בידה מהבהמה (כל דינה). הלכך דין שתתחייב בכדרכה ולא בשלא כדרכה. ואע"ג דלגבי איש חייבת בשלא כדרכה, זהו לפי שנהנית בביאתו יותר מביאת בהמה. אבל בהמה הנרבעה לאיש, דלאו אורחא, שאין זה כל כך רגילות ואינו עושה רק לקירור יצר, ופשוט היא שאם מצא אשה לקרר יצרו היה חפץ יותר מבבהמה וגם בידו לרבעה כדרכה, אלא מתוך להיטתו לקרר יצרו, אין מקפיד במה שיש [ויש] לו להתחייב בשלא כדרכה כבדרכה. והכי נמי אשכחן דחייב קרא בזכור על שמקרר יצרו בכך. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף נו:</h2>
אלא לדיני קנסות. דמעיקרא לא נצטוו עליהם, דהא נפקא לן דינים מלמען אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט [בראשית י"ח, י"ט], והיינו דין ומשפט ממש ולא פשרה וקנס כדפירש רש"י ז"ל. (ולי נראה לפרש"י) [ולא נראה לי פרש"י], דהא במרה נמי כתיב משפט [שמות ט"ו, כ"ה], ואף על גב דכתיב [שם] חוק, ההוא לפרה אדומה הוא דאתא. אלא נראה לי דבלא שום ראיה ומשמעות פסוק קא מיירי, דמעיקרא לא נצטוו הקנסות ובמרה הוסיפו קנסות, דומיא דלהושיב דיינים בכל פלך ופלך דהויא בלא שום ראיה. מ"ר. תלמידי הר"פ ז"ל.
גמ' ואי לא דריש ויצו, הנך מנ"ל, פי' ע"ז וג"ע, אבל סירוס וכלאים (ד)לא משתמעי מהתם אלא אסירוס וכלאים פשיטא ליה, דמקרא אחרינא נפקי. כן משמע מתוך פ"ה. תלמידי ה"ר פרץ.
<h2>דף נז.</h2>
אזהרתן זו היא מיתתן. פי' אזהרה דקתני בבן נח זו היא מיתתו [דלא דייק בהו תנא למיתני — ע"פ רש"י] (הויה) מיתה בחייבי מיתה, ואזהר[ה] בשאין בה מיתה כגון גבי ישראל, כדפרישית [אולי צ"ל — כדפריש רש"י], דאף בחיובי מיתה קתני שפיר לשון אזהרה. כך שיטת רש"י וריב"ן ז"ל. אבל אין לפרש אזהרה שלהם זו היא מיתתן דבכל מקום שהזהירה תורה עליהם מיחייבי מיתה עליה, דהא לית להו הכי לאמרי בי רב, מדאמרי על ארבע מצוות בן נח נהרג אבל בשאר עבירות לא אע"ג דמוזהר עליהם. אלא ש"מ כפירוש רש"י. אבל לקמן [נ"ח ע"ב] דקאמר אזהרתו זו היא מיתתו גבי [גוי] ששובת חייב מיתה, ההיא ודאי אזהרה דמיתה קאמר. תלמידי הר"ף ז"ל.
אלא כובש שכר שכיר. וא"ת אמאי לא בעי מאי כיוצא בגניבה. וי"ל דגניבה בכלל גזל היא, דהכל ענין אחד הוא. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף נז:</h2>
מיד כל חיה אפילו שלא בהתראה. והכי משתמע קרא, ואפילו היה סבור בהיתר כחיה שלא התרו בה. כך פירש ריב"ם. תלמידי הר"ף.
<h2>דף נח.</h2>
נשא אחותו [וכו'] מן האב וכו'. דסבר ר"מ כר"א דמוקי קרא דעל כן יעזב איש [בראשית ב', כ"ד] באיסור אחוה כגון אחות אביו ואחות אמו. וא"ת ומנא ליה אחותו, דהא לא כתיב התם. וכ"ת דנשמע אחותו מכ"ש דאחות אביו ואחות אמו כפי' הקונטרס, הא אין מזהירין מן הדין [כדאי' מכות ה' ב']. וי"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא דכל איסור שייך בהו. עוד י"ל דאחותו נפקא ליה מאחותי בת אבי [בראשית כ', י"ב] ככתוב לעיל. תלמידי הר"ף.
נשא אחותו מן האם יוציא. כתוב בתוספות, והשתא הא דפריך דר' מאיר אדר' מאיר וכו'. פירוש אף על גב דלר"א ליכא למיחש לאחלופי בשאר האם ושאר האב כיון דאיכא צד אם. ומצאתי כתוב בשם תלמידי (הרי"ף) [ה"ר פרץ], דיש ליישב, דמכל מקום פריך שפיר גם בחייבי כריתות, דכיון דשרי בחייבי מיתות אם כן אסרי בחייבי כריתות ואם כן דריש לקרא כר"א דבסמוך. ע"כ.
<h2>דף נט.</h2>
גמ' ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. ותרתי שמעי' מינה, לאסור אבר מן החי (מהך) [מ"אך] בשר בנפשו לא תאכלו" ולמשרי שרצים מדמו. וא"ת כיון דשמעינן מהאי קרא תרתי כדקאמר הכא, א"כ לעיל [נ"ז ע"א] דקאמר דתנא דדריש ויצו, (ל)בשר בנפשו אתא למישרי שרצים (כאומר) [כלומר] ולא לאסור אבר מן החי, ויצו למה לי, הא שמעינן מקרא דבשר בנפשו נמי איסור אבר מן החי ותרתי ש"מ כדקאמר הכא. וי"ל דוודאי לעיל (מאי) [למאן] דדריש ויצו, כיון דמיניה נפקא איסור אבר מן החי דאיכא קרא דאכל תאכל דאתא להני כוליה, איכא למיבעי בשר בנפשו דמו לא תאכלו למה לי, ולכך איצטריך לשנויי דאתא למישרי שרצים. אבל הכא ליכא למיבעי, כיון דכתיב בשר בנפשו לא תאכלו, דשמעינן נמי איסור אבר מן החי דתרתי ש"מ כדקאמרן הכא, ויצו למה לי, (והא) [דהא] עיקר איסור מויצו נפיק. תלמידי הר"ף (ועיין לעיל נ"ז ע"א בד"ה ואידך ההוא למשרי שרצים וכו').
גמרא ורבנן ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. דסד"א דנימא דלא מיתסר רק דם שחיטה, דאזהרת דם כתיב גבי שחיטה כדכתיב [דברים י"ב כ"א—כ"ג] וזבחת מבקרך ומצאנך, אבל דם הקזה לא הוי דם, להכי כתיב אזהרת דם אצל אבר מן החי, לומר שאף דם מן החי ובלבד שיהיה דם הנפש, אסור במילתיה, כמו דאבר מן החי אסור באיסורו, כגון דם שחיטה שנשאר אזהרות (הלשון מגומגם) ואם דם שהנשמה יוצאה בו דהיינו כל זמן שמקלח חייב כרת, ודם שותת או משחיר נאסר בלאו כשאר דם אברים, ודם התמצית שלאחר שחיטה, דגלי קרא דמחייב דם שלאחר שחיטה בין לדין כרת. והא דנקט דם הקזה שהנשמה יוצאה בו, אגב שיטפיה נקט לישנא דמתני' דפרק דם שחיטה [כריתות כ' ע"ב] דקתני דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו והשתא לענין כרת קאמר. ורש"י האריך בדבר, ומתוך פירושו משמע דדם ההקזה שאין הנשמה יוצאה בו דאין בו לא איסור חיות ולא איסור דם כלל. ולא נהירא, דאמאי [אין] בו איסור דם ללאו מיהא, מי גרע מדם האברים. ועוד קשה, דאי איסור דם לית ביה, אם כן צ"ל דאית ביה איסור אבר מן החי, כדמשמע בפ"ק דבכורות [ו' ע"ב] דהוה שייך [בְח0ל0ב] איסור כיון דאתי מן החי אם לאו דשרייה רחמנא דחשיב ליה חידוש. תלמידי הר"ף זלה"ה.
<h2>דף נט:</h2>
גמרא אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו. פי' הם עצמם, אבל בזרעם לא. וא"ת ומי גריעי מילידי אברהם [בראשית י"ז, כ"ג] שנתחייב עליהם למולן אע"ג דלאו זרעו נינהו. וי"ל דהכי פירושו. בני קטורה לא נתחייבו למול עצמן אם לא מלן אביהם, דאתה וזרעך אחריך כתיב [שם י"ז, ט'], והני לא חשיב זרעו. ומשני את בריתי הפר [שם י"ז, י"ד] לרבות בני קטורה, דהא קרא אגברא גופיה כתיב דמיחייב למימהל נפשיה, אבל בני קטורה ובני ישמעאל ובני עשו לא נצטוו עליהם אבותם ולא הם על עצמם כדפירש"י ז"ל. תלמידי הר"ף.
<h2>דף סא.</h2>
וז"ל תלמידי הר"ף ז"ל. איכה יעבדו למעוטי מאי. [תימה, השתא נמי דאמר זביחה יצאה ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי מאי — תוספות] דאי למעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות, לא איצטריך, דמזובח נפקא דבעינן דוקא עבודת פנים. ותירץ ה"ר שמואל מאיוור"ה, דאי אמרינן יצתה זביחה ללמד, ניחא דאיכה יעבדו דמרבה למבוזים, דקאמר [לקמן ס"ג ע"א] שלשה השתחואות למה אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה, וכדרכה היינו משתחוה למבוזים, ואם כן ה"נ איצטריך איכה יעבדו למעוטי מאזהרה, דגבי אזהרה ליכא למימר מזביחה נפקא דבעינן דוקא עבודת פנים, דהני מילי מעונש אבל מאזהרה לא נמעטיה. אלא אי השתחואה יצא ללמד, איכא יעבדו למעוטי מאי, דמכבד למבוזים לא מצי אתי למעוטי מאזהרה, דמסתמא מהשתחויה נפקא איפכא דאית בה אזהרה, כדאיתא לקמן שלשה השתחואות בעבודה זרה למה. וקשה דמשמע לכאורה דמהשתחואה נמי לא מחייב אלא במכובדים עד בתר דגלי לן קרא בזביחה, ושלא כדרכה דמרבינן במשתחוה, ה"מ מגפף ומנשק. ופ"ה דאי אמרי' יצתה זביחה ללמד, מ"מ לא ממעטינן מידי זביחה רק משום קרא דאיכה יעבדו דמגלי לן דיש חילוק בין כדרכה ובין שלא כדרכה, אבל אי אמרי' יצתה השתחויה ללמד ומרבי' כל שלא כדרכה א"כ איכה יעבדו למעוטי מאי. מיהו קשה, אמאי קאמר למעוטי הפוער עצמו לזובחי', והלא יותר הול"ל שיבוא לרבות שום עבודה כדרכה, וכמו כן היה מקשה כמו שמקשה מהשתחויה נפקא. לכן נראה להר"ד דוודאי משמע ליה לרב אחא דאיכה יעבדו היינו לרבות. מיהו אי אמרינן דיצתה זביחה ללמד ולא מחייב שלא כדרכה רק בעבודת פנים, א"כ כדרכה דמחייבינן אפי' בשאר עבודות מוילך ויעבוד, מסתמא אי מיירי כשאין מבוזים, אם כן ס"ד דפוער לפעור לא מחייב, דכ"כ אין לנו לחלק בין כדרכה לשלא כדרכה, ואתי איכה יעבדו לרבות הפוער לפעור שיש להם שם עבודה וחייב עליה. אבל אי יצתה השתחויה ללמד וחייב בכל עבודות אף בשלא כדרכה, ואם כן ע"כ מוילך ויעבוד (פרכינן) [מרבינן] פוער לפעור דשום חיוב יתירה יש בכדרכה לשלא כדרכה (ר"ל יותר משלא כדרכה) מוילך ויעבוד. ואע"פ שהאמת הוא דלא מצי שתיק מוילך ויעבוד, דצריך לעשות כלל שתהא השתחויה יוצאת מן הכלל, מתוך הסברא יש לרבות פוער לפעור אע"פ שאינו דרך כבוד כמו השתחויה, דלעולם יש לחייב יותר בכדרכה משלא כדרכה כיון דאפשר, וא"כ איכא יעבדו לא אצטריך לרבות פוער לפעור, א"כ אתא למעוטי כיון דא"א לרבות שום דבר, ולמעוטי מאי. עכ"ל.
גמרא שלא כדרכה מהשתחויה נפקא. וא"ת כי נמי זביחה יצתה ללמד יש להקשות שלא כדרכה מזביחה נפקא. ועוד קשה, דאזהרה שמענו, עונש מנין. וי"ל דקושיא שנית מתרצת את הראשונה, דלא את' לאזהרה לשלא כדרכה (דזביחה) [מזביחה], דמזובח לאלהים לא נפקא לן אלא עונש. וקשה, כיון דאצטריך זובח ללמד על כל הכלל כולו, ליכא למילף מיניה עונש למכבד למבוזים. לכן נראה, דכיון דנפקא לן אזהרה מ[ו]לא יזבחו, א"כ ככל עבודה הוא וחייב מיתה. דה"נ אמרינן לקמן [ס"ג ע"א] דאיכא ג' השתחויות וליכא אלא חד עונש לכולהו. והא דלא קשה ליה כמו כן מזביחה נפקא, כדפרישנא לעיל, משום דזביחה איצטריך ללמד על הכלל, שלא תאמר דהשתחויה באה ללמד על הכלל לחייב בכל עבודה דרך כבוד אף שלא כדרכה למכובדין, ומבלתי לה' מרבינן עבודת פנים למבוזין, כדפריך למה לי ולא יזבחו. ובזה ניחא מה דפירשו התוספות, לקמן גבי שלשה השתחויות, אמאי מוקמינן ולא יזבחו למכבד למבוזין, ולוקמיה בשאין כדרכה ושאין מבוזין. ותריץ דכיון דגלי בהשתחויה וכו' ככתוב בתוספות [ד"ה מנין לזובח]. ולמאי דפרישית ניחא, דכמו כן יש שלשה פסוקים, בלתי לה' וזובח לאלהים ולא יזבחו וגו', תרי קראי לשלא כדרכה וכדרכה נפקא מוילך ויעבוד. תלמידי הר"ף ז"ל.
גמרא האומר אלך וכו'. כתוב בתוספות בד"ה אלך ואעבוד, פירש רש"י משעה שנתרצה וכו' עד אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה. ומ"מ קשה, דליפרוך ממתני' [לעיל ס' ע"ב] והאומר אלי אתה, דבאמירה נמי עובד. וי"ל דהכי פירושו. עובד [אין] (הין), אומר אעבוד לא, והכא לא מצי פריך ממתניתין. תלמידי הרב רבינו פרץ.
<h2>דף סב.</h2>
גמרא העלם זה וזה בידו מהו. וא"ת ליפשוט ליה ממתניתין דכלל גדול [שבת ס"ז ע"ב] דקאמר השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, והכא נמי שוכח עיקר שבת הוא (ד)כיון דהעלם זה וזה בידו. וכ"ת דהכא מיירי כגון שיודע עיקר שבת במקצת מלאכות אבל במלאכות שהוא עושה נעלם הוא שסבור שהם מותרות. ליתא, מדקאמר התם [שם ע' ע"ב] אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר משכחת לה לכדרבי יוחנן דאמר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת כגון דהעלם זה וזה בידו. אלמא מיירי בנעלם מכל המלאכות, והדרא קושיין לדוכתא. ותריץ ר"י דהעלם זה וזה מיירי שלא שכח לגמרי וכו' ככתוב בתוס' [עי' שבת דף ע' ע"ב תוס' ד"ה העלם]. וה"ר ידידיה פירש בשם ה"ר יום טוב בר יצחק, דלעולם העלם זה וזה היינו דוקא היכא דלא שכח כל המלאכות, ומ"מ קאמר התם משכחת לה להא דר' יוחנן דאמר אם עשאן כולן בהעלם וכו', דעבד לחדא מלאכה בהעלם זה וזה והוה ידע ליה לאיסורא דשבת באחת מן המלאכות בלבד ועבד ליה בזדון מלאכות ושגגת שבת, דהשתא לא הוי שוכח עיקר שבת, דהא ידע ליה לאיסור שבת בההיא מלאכה. ודווקא בהאי גוונא דליכא רק חדא בזדון מלאכות ושגגת שבת כדפירש, אבל אי עבד תרתי בזדון מלאכות ושגגת שבת, ליכא חטאות מ' חסר אחת, דמהך תרתי לא מחייב אלא חדא וחדא שגגה היא. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף סב:</h2>
גמרא הכא חדא מחייב וכו'. וא"ת ואמאי [לא] מוקי לה בעושה קצירה וקצירה, ומ"מ מחייב תרתי דמיירי דעבד אותם המלאכות בשתי שבתות דשבתות כגופין מוחלקין. וי"ל ד"השבת" משמע ליה דליכא אלא חד שבת. עוד י"ל דהיינו דומיא דחלב ודם, דהויין שתי שבתות, ובקצירה דשבת אחת ליכא אלא שם אחד. תלמידי הר"ף.
גמרא המתעסק בחלבין ובעריות. [תימה למה ליה לשמואל הני תרתי טעמי, אי טעמא דנהנה עיקר בלא טעמא דמלאכת מחשבת פטור, ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר בלא טעם נהנה חייב. ונראה, ככתוב בתוס' הרא"ש]. וניחא מילתיה דשמואל, דה"ק, מתעסק בחלבים ובעריות אף מתעסק בהיתר דממעיט מ[אשר] חטא בה, דסד"א דפטור גם בחלבים ובעריות, דהא אשר חטא בה לא כתיב גבי שבת טפי מגבי שאר מצוות, ואפ"ה חייב משום נהנה והנאתו חשיבה ליה כוונה. מתעסק בשבת, אף מתעסק באיסור בחתיכה אחרת דקרי' בה אשר חטא בה, אפ"ה פטור, משום מלאכת מחשבת אסרה תורה, והרי לא נעשית מחשבתו דלחתיכה אחרת נתכוון. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף סח:</h2>
גמרא בן הסמוך לגבורות של איש. וא"ת דילמא שנה שלפני גדלות וכו' ככתוב בתוספות ד"ה בן סורר. וכי תימא דהכא דריש ממשמעותיה דלאיש, דמשמע לשון גבורה כדכתיב [מלכים א', ב', ב'] וחזקת והיית לאיש, הילכך לא מצינו למימר שנה אחת קודם גדלות שאז אין סמוך לגבורה, א"כ למה לי טעמא דמתני' [דשלא בא לכלל מצוות — תוספות]. וי"ל דהוה מרבינן [ד]קודם הבאת שתי שערות מתחיל(ת) הזמן (שיתחיל) דסמוך לגבורתו של איש, אבל השתא דאיכא תרי טעמי, דאתו לאפוקי מטעמא דעל שם סופו נהרג ומטעמא ד"בן", קטן משמע, אם כן יש לנו לומר דבעינן שתי שערות. אבל השתא ממעטינן שנה אחת קודם גדלות מקרא דלאיש וממעטי' נמי מעט קודם הבאת שתי שערות מטעמא דמתני' דשלא בא לכלל מצוות. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף סט.</h2>
גמרא בידוע שאין לו גואלים. כתבו בתוספות ד"ה בידוע וכו', הא דאמרינן לקמן כי עבד בצלאל משכן וכו'. ואומר ר"ש שגם בדורות הראשונים רובם לא היו מולידין אלא משלש עשרה ומיעוטם מולידין כמו הני דבצלאל, ואם כן גם הביאו שערות והולידו מכל מקום לא נקראו גדולים עד שלש עשרה שנה. וכשאמרו ילפינן מדורות הראשונים, דמיעוטם מולידין בשמונה ואם כן גם בדורות אחרונים יש לנו לומר דביאתו ביאה לכל הפחות. ובתוספות משמע דסברי דתלמודא מוכח, משום דס"ל לתלמודא דאי לא אזלינן אלא בתר השתא ולא חשבינן להו גדולים בפחות, אם כן ע"כ בן י"ג שנה היה בצלאל, ואין לנו לומר שקרוי איש אלא אם כן יש לו י"ג שנים, אבל למסקנא דמוכחא דלא אזלינן בתר השתא, א"כ זמן גדלות משמונה שנים הוה שאז ראוי להוליד. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא דל תרתי שני וכו'. כתוב בתוספות בד"ה דל תרתי וכו' עד ותמיהא גדולה וכו'. וריב"ן פירש, דל שני שנים שיש בהם ג' עיבורים של תשעה חדשים שהם כ"ז ירחים, ולא נדחוק שילדו לשבעה, ונהי שיש שלשה ירחים דפיישי על שני שנים, מ"מ כן יפחתו מהשמונה שנים, וג"כ פריך שפיר. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף עב.</h2>
גמרא ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה. תימה מ"מ הוה ליה לרב[א] למישקלינהו כדי לאפוקי הגנבים מידי שמים, דהא הוו מחוייבים לצאת ידי שמים כדמוכח פ' הפועלים [ב"מ צ"א ע"א]. וי"ל דמיירי דלא היו מחזירים אותו אלא כדי לצאת בידי אדם, ואמר להם, בתורת כך איני מקבלם דמזה אתם פטורים. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף עג.</h2>
גמרא הרי זה בא ללמד ונמצא למד. וא"ת אם כן מאי קאמר וכי מה למדנו מרוצח, הא שפיר למדנו מרוצח לענין יהרג ואל יעבור כדלקמן [ע"ד ע"א]. וי"ל דלישנא דקרא דכי כאשר יקום וגו' משמע שבא להקישן לענין מה שאמור בפרשה, והאי דינא דיהרג ואל יעבור ליתיה בפרשה. אלא ש"מ שבא להקיש לענין דין דניתן להצילו בנפשו דכתיב בפרשה מאין מושיע לה [דברים כ"ב, כ"ז]. ולפי זה יש ליישב כפי הפשט, ונמצא למד, דלא אף למד קאמר, אלא דוקא קאמר, לענין דין האמור בפרשה. תלמידי הר"ף זלה"ה.
גמרא אבל מטרח ומיגר אגורי לא, קמ"ל לא תעמוד. וא"ת למה לי קרא דוהשבותו לו, כיון דכתיב לא תעמוד. ויש לומר דאיצטריך למיכתב והשבותו לו לאשמועינן דחייב להצילו בכל ענין, אפי' היכא דאינו כי אם תועה, דס"ד דלא הוי אלא דוקא היכא דרוצין להרוג אותו. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף עג:</h2>
גמרא חד למעוטי ע"ז וחד למעוטי בהמה ושבת, ואי לא כתיב אלא חד הוה מוקמינן לה למעוטי בהמה ושבת. ולא נהירא, דהיכי ממעטינן בהמה ושבת מהאי קרא. לכך נראה לי דגרסינן חד למעוטי ע"ז ושבת. והשתא ניחא דאתי שפיר מחד קרא, דהא שבת גופיה למ"ד ניתן להצילו בנפשו [לעיל ע"ג ע"א] לא ידעינן אלא מע"ז, כדאמרינן לקמן גמר חילול חילול מעבודה זרה. תלמידי הר"ף זלה"ה.
גמרא ממונא לא משלם עד גמר ביאה. כתוב בתוספות בד"ה ממונא וכו' דבהכי חייב רחמנא וכו'. מיהו קשה, דכי פריך בסמוך למ"ד העראה זו הכנסת עטרה אמאי מחייב ממון כיון דמיתה וקנס באים כאחד, לישני דבהכי חייב רחמנא וכו'. ואומר הר"ד, דדווקא בהעראה דנערה מאורסה אמרינן בהכי חייב רחמנא, דבסוף ביאה רמינן עליה חיוב של שעת העראה, שאז היא בתולה ונמצא שבעל בתולה, דהכי נמי אמרינן גבי שן ברשות הרבים [עי' תוס' ר"פ ב"ק כ' ע"ב ד"ה סתם] דמחייבו על הלעיסה לפי שלבסוף היא נהנית מן הפירות, אבל הכא דבשעת העראה היה חייב מיתה, מיפטר לגמרי על אותה שעה מקנס, ותו לא מיחייב בגמר ביאה מקנס דהעראה. תלמידי הר"ף זלה"ה.
<h2>דף עד.</h2>
גמרא במפותה ודברי הכל. כתוב בתוספות לעיל ע"ג ע"ב ד"ה במפותה וכו', תימה היכי מוקמינן במפותה וכו' עד דאי במפותה הרי מחלה. ויש לפרש כשיש לו לאחיו בנים מאשה אחרת, והכי מוקי לה בירושלמי [כתובות פ"ג סוף ה"א] (בבת) [ב]אלמנה וביש בנים לאחיו. ומיהו בתוספות [כתובות פ"ג ה"ו] (דק)תנא התם דפטור דקים ליה בדרבא. וכ"כ בנתארסה ונתגרשה [וכו'], דאם לא כן תיפוק לי אפי' בא עליה אחר חייב קנסא לאביה. י"ל דמיירי בשוטה דלאו בת מחילה היא. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף עה:</h2>
גמרא מנין לעשות שאר הבא ממנו וכו'. כתוב בתוספות ד"ה מנין לעשות וכו', וא"ת מה לשאר וכו' עד וי"ל כיון דיליף וכו'. וכן מוכח בריש גזירה שוה דברייתא [לעיל עמוד א'], דקתני מה להלן בתה ובת בתה וכו' ולא קאמר מה כאן חמותו בשריפה אף להלן בשריפה. וא"ת היא גופא תיקשי לך, אמאי לא דיינינן גזירה שוה זו דומיא דגזירה שוה דעלמא, מה כאן ענש בשריפה וכו', וכי האי גוונא אמרינן לעיל [נ"ד ע"א] גבי גזירה שוה דדמיהם בם. וי"ל דשאני הא דגזירה שוה הויא מתיבת זמה, זמה הויא משמע העבירה, וגם חמותו תלה הכתוב חיוב שריפה במשמעות זמה, דכתיב את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו וגו', משמע שבא הכתוב לומר דכל ערוה הקרויה זמה באש ישרפו וכו'. והשתא ילפינן בגזירה שוה דזמה אמה ובתה ובת בתה ובת בנה וכן שאר הבא ממנו ובת בתו, דכל הנך עריות מיירי זמה האמורה גבי שריפה כיון דבדידהו כתיב זמה. ומזימה דסיפיה דקרא מוכח דחיוב שריפה תלוי בעבירה הקרויה זמה, דכתיב באש ישרפו אותו ואתהן ולא תהיה זמה בתוככם. והאי זמה הוי דמייתר לגזירה שוה, דכבר כתיב זמה ברישא. ומכל מקום פריך עליה בסמוך משום דקסבר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין. תלמידי הר"ף זלה"ה.
גמרא אי מה היא אם אמה אסורה וכו', איכא למיפרך מה להיא וכו'. הכא ודאי לא שייך למיפרך, דהא צריכנא למילף עיקר איסורא באם אמו דהא לא כתיבא כלל, וליכא למעבד גזירה שוה כמו באינך דכתיבי כדפרישנא. ואף על גב דלעיל ילפינן אם חמותו ואם חמיו דלא כתיב כלל, ליכא למיפרך מידי, דהא ילפינן היא מהוא לעשות שלשה דורות למטה דידה כשלשה דורות למטה [עי' רש"י] דידיה. כנ"ל לרש"י ז"ל. תלמידי הר"ף זלה"ה.
<h2>דף עו.</h2>
גמרא ועוד מה הוא חלקת בין בתו לכלתו אף היא וכו'. וא"ת הא קיימינן למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא, ואם כן אין לנו ללמוד רק שתהא כלתה אסורה, אך לא נלמד משם לחלק בין בתה לכלתה דאם כן הו"ל דון מינה ומינה. וי"ל כדפירש בקונטרס דלא הוי דון מינה ומינה כיון דידעינן [דבתה בשריפה, י"ל — כן נראה להגיה ע"פ רש"י] דכלתה בסקילה (עוד י"ל בתה), שיש לנו להחמיר בכלתה טפי כיון שמצינו חומרא (בכלתה) [בכלתו — רש"י] מבתו, ואין זה רק גילוי מילתא בעלמא, וכיון דע"י דון מינה ואוקי באתרא איכא למימר סקילה ואיכא למימר שריפה א"כ לא נדונם. תלמידי הרב רבינו פרץ זלה"ה.
<h2>דף עז.</h2>
גמרא כפתו לפני ארי. פרש"י דאי נמי לא היה כפות אינו יכול לינצל מיד. ודוחק שהיה יכול לברוח. ועוד דהא משמע דהטעם הוי משום דאיקרי ההורג מזומן, דומיא דהנך דלעיל. לכן נראה דסתם ארי עדיין לא התחיל וכו' ככתוב בתוספות [ד"ה] כפתו. תלמידי הר"ף.
<h2>דף עז:</h2>
גמרא מצא קתני, ולא קתני מיצה דמשמע על ידי כחו, אלא מצא דמשמע מאליו שֶחִטֵא (וניתמציאת) [ונמצאת — רש"י] על המחט, ולא מכח נפילה, ולא[ו] כחו הוא, ולהכי פסולה. פי' ריב"ן ז"ל, תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף עח.</h2>
גמרא טריפה שהרג בפני בית דין חייב. ואף על גב דאמר רבי עקיבא במכות [י"ב ע"א] מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתים אותו עד שיעמוד בבית דין אחר, שנאמר [במדבר ל"ה, י"ב] ועמדו וגו', התם ודאי אפשר לדונו בבית דין אחר על פי עדותן, כגון שאינו טריפה וטעמא משום דכיון דחזו דקטל תו לא חזו ליה זכותא, אבל הכא צריך לקיים בו ובערת הרע מקרבך. תלמידי הרב רבינו פרץ זצוק"ל.
<h2>דף עח:</h2>
גמרא בשלמא לר' נחמיה וכו'. כתוב בתוספות ד"ה בשלמא וכו', אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת וכו'. וא"ת למה לי קרא, אפילו לאחר מכאן הכביד ומת חייב ריפוי ושבת כדאמרינן בסמוך. וי"ל דהא נמי לא ידעינן אלא מדכתיב תרי קראי, דאי לא כתיב אלא חד קרא, הוה מוקמינן ליה לאמדוהו למיתה לפטרו ממיתה. חד אמדוהו למיתה, וחד, קרא בתרא. והאי בתרא דאם יקום והתהלך בחוץ, וקרא דלא ימות ונפל למשכב, באמדוהו לחיים ומת. אבל לא מסתבר ליה לפרש כדדרשינן עד השתא, וקרא קמא דלא ימות ונפל למשכב מיירי באמדוהו למיתה וחי, דאם כן, קרא דואם יקום, באמדוהו לחיים ומת, ולישנא דקרא משמע שחיה אחר כך. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף עט.</h2>
גמרא וכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. מהכא הוא דקים לן בסוף פ"ק דכתובות [ט"ו ע"א] וב[פרק] ראשון דפסחים [ט' ע"ב] דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. והקשה ר"ש ז"ל, היכי מוכח מהכא האי דינא, דילמא דוקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל כדכתיב והצילו העדה [במדבר ל"ה, כ"ה], אבל בעלמא לא, דהא אשתו ואחותו ונתכוון לזו ובעל לזו חייב, שהרי מתעסק בהיתר חייב בחלבים ובעריות [כדאי' לעיל ס"ב ע"ב] ומד[ל]ר"ש לא ילפינן בעלמא פטור כשאין מתכוין מרוצח, לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא. לכן נראה למהר"ף זצוק"ל, דכיון דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא נפקא לן [חולין י"א ע"א] מאחרי רבים להטות [שמות כ"ג, ב'] דכתיב גבי נפשות, כי גלי לן דקבוע חשיב [כמחצה — שיטמ"ק כתובות ט"ו ע"א] גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא, ילפינן מיניה בעלמא דקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא ניזל בתר רובא, דליכא למימר דיני נפשות שאני, כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפינן. וכן רש"י תירץ בענין אחר. תלמידי הר"ף זצוק"ל.
<h2>דף עט:</h2>
גמרא היינו שוגג. ואם תאמר והא מוכח בבבא קמא [ל"ה ע"א] דאיירי בשלשה ענייני ממון, וכמו שכתבו כאן התוספות ד"ה בין שוגג וכו', ואם כן מאי פריך היינו שוגג. וי"ל דמכל מקום פריך שפיר, מדחשיב מתכוין ושוגג בתרתי, מכלל דלאו היינו מתכוין ממש, ומשום הכי פריך, ואי בר קטלא, אמאי איצטריך קרא למיפטריה ממון. קשה למוהר"ף, הא שפיר איצטריך למיפטריה, דקים ליה בדרבא מיניה, דסד"א דחייב קמ"ל דפטור. וי"ל דלעולם הוה ידע דמדמי הנהרג פטור מקרא דעליו ולא על האדם [עי' ב"ק כ"ו ע"א]. כנ"ל למוהר"פ. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף פג.</h2>
גמרא מיתיבי ואלו הם שבמיתה טמא ששימש וכו'. וא"ת מכל מקום תיקשי מה שהקש' לעיל [פ"ב ע"ב] דכיון דמחוייב מיתה בידי שמים לישבקוה דליקטול בידי שמים, ואמאי כונסין אותו לכיפה. וי"ל דכי היכי דגבי לקה ושנה כונסין אותו משום דקא מסר נפשו לקטלא, ומפעם ראשונה ושניה אין כונסין אותו משום דאפשר דאינו מוותר נפשו, דסמיך על מה דלקי ומיפטר מקטלא דבידי שמים, דכל חייבי כריתות שלקו נפטרים מידי כריתתם [מכות כ"ג ע"א]. אבל בפעם שלישית שעדיין חוטא ותולה עצמו בדעת אחרים ומוחזק ואינו חושש אם ילקוהו, משום הכי אמרינן דכונסין אותו, הכא נמי בטמא ששימש, שכונסין אותו לכיפה מהאי טעמא, דהא מפעם ראשונה מוותר נפשיה, שהרי אין נפטר ממיתה על ידי דבר אחר, ואפילו הכי מוותר נפשיה. ודמי ללקה ג' פעמים, ולהכי לא אמר דלישבקיה וכו'. ותדע שהרי ההורג נפשות שלא בעדים דבר קטלא בחד זימנא כונסין אותו מיד. וראיה לדבר, דכי פריך מגונב הקסוה ובועל ארמית, ליפרוך מהורג נפשות שלא בידים, אלא ש"מ דפשיטא ליה לרבא דבר קטלא הוא מפעם ראשונה, לכך כונסין אותו מיד דהא קא מוותר נפשיה לקטלא מפעם ראשונה. ואין להקשות מאוכל תרומה וכל הנך דקא מוותרי נפשייהו ואפילו הכי לא קטלינן להו. דשאני תרומה דיכול לאכלה בהצנע ולא קטלינן (להו) [ליה] אי לא משכחנא ליה בשעה שעבר העבירה, דומיא דבועל ארמית, ואפילו נמי משכחינן ליה, לא מחייבינן ליה מיתה, דהשוו חכמים מדותיהן. אבל טמא ששימש דפומבי הואי קטלינן ליה. ובועל ארמית לא קשיא ליה, דנהי דבהצנע הוא, מכל מקום גדול עונו מנשוא שמוליד בן לעבודה זרה. אבל בשאר מיתות בידי שמים לא קטלינן ליה אם אין דרכו לחטוא בפומבי. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל. [נראה מכאן דבועל ארמית לא בעי פרהסיא. גליון].
<h2>דף פג:</h2>
אין בגדיהם עליהם וכו'. כתוב בתוספות, ומיהו קשה וכו'. ומכל מקום וכהנו לי [שמות כ"ח, מ"א] מפסיק בין שאר בגדים ובין מכנסים. תלמידי הר"פ ז"ל.
<h2>דף פד.</h2>
אלא מטמא ששימש. כתוב בתוספות, תימה, דהוה לן למילף מנותר וכו'. ועוד אומר ריב"ן דאין להקשות דניגמר חילול דיחיד מחילול דיחיד, דהא דאמרינן לעיל [פ"ג ע"ב] דחילול דרבים עדיף ליה למילף, היינו משום דשני קרא בדיבוריה, דהוה ליה למיכתב חילול בלשון יחיד וכתביה בלשון רבים, ש"מ למיגמר הוא. אבל חילול דיחיד דליכא לשנוייה דאורחיה דקרא למיכתב בלשון יחיד, לא עדיף מטמא ששימש. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
<h2>דף פה.</h2>
גמרא הא בבנו הא באחר. ורוצה ללמוד מכאן אזהרה למכה אביו. ואם תאמר, תיפוק לי משום דהוי בכלל לא יוסיף [דברים כ"ה, ג'] דלא גרע מאחר. י"ל דלא נפיק אלא מי שמצווה להכות במקום מצוה, אבל בנו דאין מצוה להכותו במקום מצוה לא נפיק מלא יוסיף, דבלאו האי קרא דלא יוסיף מצוה שלא להכותו מקרא דמכה אביו וגו', הילכך צריך קל וחומר להזהירו שלא להכותו שלא במקום מצוה. וא"ת היכי נפיק אזהרה מהכא, הא אין מזהירין מן הדין. וי"ל דהני מילי היכא דלא נפיק עונש דמלקות מקרא אחרינא, דכולה מילתא נפקא מאותו דין, ודאי אמרינן דאין מזהירין מן הדין, אבל הכא בבנו דעונש מיתה במכה אביו נפקא לן בהדיא דלא ענש אלא אם כן הזהיר מקרא אחרינא ודאי אית לן דמזהירין. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף פה:</h2>
והא מכה. וא"ת מה למכה שכן בחנק וכו'. וי"ל דהיא גופה ילפינן השתא דליהוי מכה בסקילה מק"ו דמקלל, דכיון דלא ידעינן עדיין דמקלל חייב בו לאחר מיתה, ואימא הכי, ומה מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך חייב סקילה, מכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך אינו דין שחייב סקילה, ת"ל אביו ואמו קלל, לאחר מיתה. ועכשיו אין ללמוד מכה שיהא בסקילה מק"ו דמקלל, משום דאיכא למיפרך מה למקלל שכן חייב לאחר מיתה מקרא דאביו ואמו קלל, תאמר במכה שכן בחנק דאין חייב לאחר מיתה. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף פו.</h2>
חזקיה דאמר כרבי עקיבא, דאמר דבר ולא חצי דבר. תימה דבפרק מרובה [בבא קמא ע' ע"ב] אמרינן גבי עידי גניבה ועידי טביחה, דכיון דעדי גניבה לא צריכי לעדי טביחה ומכירה, דבר שלם הוא. וי"ל דלא דמי, דהתם גם מלבד הטביחה מהנו עדי גניבה לחייבו כפל הגניבה, אבל הכא ס"ל השתא דעדי גניבה לא מחייבי מידי מגניבה. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף פו:</h2>
איהו לא לקי אינהו היכי לקו. וליכא למימר משום לאו דלא תענה, דאין לוקין עליו, משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. כן פירש רש"י ז"ל. [ולא נהירא] (ונראה) למהר"ף ז"ל, דהא גלי קרא דלקו אלאו דלא תענה מוהיה אם בן הכות הרשע דמוקמינן ליה [מכות ב' ע"ב] בעדים שהעידו באיש פלוני שהוא בן גרושה וכו' או שהיה חייב גלות ונמצאו זוממין. [ו]בפ"ק דמכות [ד' ע"א] אמרינן דכשמעידין דחייב לחבירו מאתים זוז והוזמו דלקו אלאו דלא תענה לר"מ, ורבנן נמי לא פליגי אלא משום קרא דכדי רשעתו. ופירש ריב"ם דהכא ודאי ליכא לחיובי אלאו דלא תענה, דהא לא מסהדי חובתו כלל. דהא לא דמי למעידין שחייב גלות או שהיה בן גרושה וכו', דהתם שייך ביה לא תענה שהם מעידים חובתו כשהוא חייב גלות, וכן בבן גרושה (ומי) [נמי] מחייבי ליה מיתה כזה אם עבד עבודה, וכן כשמעידים שחייב מאתים מחייבי ליה בעדותם. אבל הכא כשמעידים שגנב נפש ולא מכר, לא מחייבי ליה מידי, הילכך לא שייך כאן משום לא תענה כיון דעדותם לא מעלה ולא מוריד לחייבו. ודמי כמי שהעידו עליו שנתן ידו בחיקו ונמצאו זוממין, דלא שייך שם משום בן הכות הרשע דכתיב גבי והצדיקו את הצדיק, דמשמע שהראשון עשאהו רשע, דוודאי הכא, דלא עשאהו רשע, כדפירשנו. תלמידי הר"ף ז"ל.
מחלוקת בבן סורר ומורה, בשנים אומרים גנב, דמחלוקת דחזקיה ורבי יוחנן אי חצי דבר הוי או לא. וא"ת והלא למסקנא דאסיקנא דפליגי דוקא בעדי גניבה, משמע דלא פליגי בחצי דבר, דבשלמא מרבי יוחנן איכא למשמע דסבר דאפילו חצי דבר, מדקאמר אתחלתא דמכירה הוא, ואפילו הכי נהרגין, ש"מ דסבר דאפילו חצי דבר, אבל חזקיה מצי אמר שפיר כרבי יוחנן דאמר אפילו חצי דבר, ומכל מקום אין עדי גניבה נהרגין משום דבאים לחייבו מלקות. ופירש רש"י ז"ל לעיל, מדהוצרך לומר גניבה לחודה קיימא, ש"מ דהיינו משום דסבר חזקיה אי הוי גניבה אתחלתא דמכירה אם כן לא מיקטלי כלל גם עדי מכירה משום דבר ולא חצי דבר. וא"ת והיא גופה מנ"ל, אימא דלעולם לחזקיה דגניבה לחודא קיימא. וי"ל דאם כן חזקיה מ"ט לא אמר כר' יוחנן דאמר גניבה אתחלתא דמכירה היא, דהכי מסתבר טפי, אלא ודאי קבלה היתה, כיון דעדי מכירה נהרגין הילכך ע"כ גניבה לחודה קיימא, דאי אתחלתא דמכירה היא, א"כ גם עדי מכירה לא יהרגו משום דחצי דבר הוא, אם כן צ"ל דחזקיה סבר דבר ולא חצי דבר. כ"נ לרש"י ז"ל. למהר"ף ז"ל. אבל מ"מ קשה, דהכא מוכח דפליגי בדבר ולא חצי דבר, והא מוכח בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ו ע"ב] דרבנן דרשי שפיר דבר ולא חצי דבר ולא פליגי אלא בג' שני חזקה שאכל בפני ג' כיתות. וי"ל דפלוגתא דהכא נמי [אולי צ"ל — דמי] לתלתא שני חזקה שראו באותה שנה כל מה שיוכלו לראות, והכא ה"ק, כמאן כר' עקיבא דאמר דבר ולא חצי דבר כי האי חצי דבר [וכו'], כמאן כרבנן דאמרי אפילו חצי דבר כי האי גוונא. תלמידי הר"ף ז"ל.
<h2>דף פז.</h2>
דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח וכו'. כתוב בתוספות, תימה הא מ"ד עד הפורים וכו' עד סוף הדיבור. וי"ל דמשמע, אע"ג דמדרבנן הוא, מ"מ אם עברוה נמי אינה מעוברת, כדמוכח בפ"ק [לעיל י"ב ע"ב] דפריך רבא לרב נחמן מהאי טעמא דאתו לזלזולי בחמץ, דאע"ג דרב נחמן לא קאמר אלא דאם עברוה מעוברת, אבל לכתחילה מודה דאין מעברין כדמוכח התם, אלמא בעי למימר מהאי טעמא דאם עברוה אינה מעוברת, אע"ג דשני שפיר, מאן דאמר אין מעברין לית ליה האי סברא. וכן משמע בריש פ"ק [לעיל שם] דקאמר ואידך מידע ידיע ד(ה)שתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא, מדקאמר ["ואידך"] משמע דמ"ד אין מעברין לית ליה האי סברא. כן נראה למהר"ף ז"ל. תלמידיו ז"ל.
<h2>דף פט:</h2>
הכובש נבואתו לוקה. היינו כמאן דאמר [מכות ד' ע"ב] לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
